מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

היסטוריית משפחתה של מלכה זיידנר סולימני

בבית הספר של הנכד
אחרי שעשו לי עגילים
עליית הורי וחיינו בארץ

שמי מלכה סולימני גבריאלי זיידנר. נולדתי בישראל בשנת 1953 וגדלתי בשכונת המזרח שבראשון לציון. בחרתי לספר עלי ועל משפחתי מעלייתם ארצה ועד סוף שנות ה-60 המאוחרות.

משפחתי עלתה ארצה בשנת 1950, אמי שרה בת זוליכה ואליהו חג'יאן נולדה באהספהאן אמי התייתמה מסבתי בגיל צעיר מאוד סבי ואחותו טיפלו בילדים, לאמי עוד 2 אחים ואחות מאשתו השנייה של סבי. לסבי היה בית מסחר לייצור שרוכים לפיג'מות ופרנזים לשטיחים. אמי הייתה אישה מאוד יפה ומלאה בחכמת חיים, שמעתי ממנה המון סיפורים והמון מעשיות. אבי אירג' בן ג'וואהר ויוסף סולימני נולד בעיר גולפייגן, התייתם מאביו בגיל צעיר. סבי היה סוחר בדים ובאחד ממסעותיו סיפרו לו שאבי נפטר, סבי קיבל התקף לב ומת, לאבי עוד 2 אחיות ו – 3 אחים, אמא וסבתא.

מימין למעלה רואים את סבתי ג'וואהר מצד שמאל סבי יוסף 

למטה משפחתה של אמי וסבי השני סבא אליהו.

תמונה 1

אבי למד בבית הספר "אליאנס" בפרס וידע קרוא וכתוב בעברית. הוא עבד תקופה בתחנת רכבת ושימש כקונדוקטור, סימן לנהג הקטר עם דגל אדום בידו מתי אפשר להתחיל בנסיעה. אבי ידע לספר סיפורים והיה אדם חביב ומלא חוש הומור. לאחר שסבי נפטר עבר אבי לגור בעיר בפרס שנקראת ארק, אצל דודו, דאוד ושם עזר לו בניהול חנות בדים שהייתה לו.

הורי הכירו והתחתנו בשנת 1947

תמונה 2

לסבי היה שכן שעבר מהעיר חומסר לאספאהן, הוא ראה את אמי ואמר לסבא שלי שהוא מכיר בחור טוב. הוא שאל את סבא שלי אם הוא מעוניין בו כחתן לאימא שלי, סבי הסכים. הבחור הוזמן אל סבי הביתה, הוריי התרשמו ממנו. יצאנו לבלות בבתי קפה, לתאטרון ולסרטים, יחד עם "שומר ראש" כמובן. ראו כי טוב, כי הם מסתדרים, אז סבי הזמין את כל המשפחה של אבי, את סבתא, הדוד ואשתו, את האחים והאחיות והיה גם אחיין. הם התארחו אצל סבי שבוע ואז עשו חתונה מאוד מפוארת הכוללת מוזיקה, אוכל וריקודים. לאחר החתונה הם חזרו לשגרה. אבא שלי נסע חזרה ועבד אצל דוד שלו, הוא היה מגיע מידי פעם לאספאהן. בזמן זה אמי ילדה תינוק ובגיל חצי שנה הוא נפטר.

בשנת 1948 משפחתו של אבי החליטו לעלות לישראל, הם פנו לאנשי הסוכנות היהודית ונרשמו לעלייה לישראל. כך סבתי, אבי, אמי, האחים, הנשים שלהם והאחיינים הועברו למקום שנקרא בפרסית "בהשתה" שם כינסו את כל מי שרצה לעלות לישראל וחיכו תקופה ארוכה עד לעלייה.

תמונה 3

 

החיים בישראל בשנות החמישים

מכיוון שאמי הייתה בהריון והתחשבו בנשים בהריון. בשנת 1950 העלו אותה למטוס, היא שוכנה במחנה עולים בפרדס חנה שם חיכתה בכיליון עיניים עד שאבי הגיע. ואכן אבי ומשפחתו הצטרפו אליה לאחר זמן רב, גם סבתא של אבא שלי טאוס רחימי בת ביבי עלתה עם 2 אחיותיו. הם עלו עם הבעלים והילדים, לאחר תקופה ארוכה יותר. לאחר מספר חודשים במחנה המעבר הועברו כל בני המשפחה לראשון לציון, שוכנו באוהלים בשיכון המזרח, היום ממוקם שם מתנ"ס. אחי הרצל סולימני גבריאלי נולד בבית חולים אסף הרופא במרץ 51, כמובן שלא קל היה לגדל תינוק באוהל.

 משפחתנו במעברה

תמונה 4

משפחות העולים קיבלו תלושים, כל משפחה לפי מספר הנפשות, עבור אוכל שכלל חלב, לחם ומרגרינה. למי שהיו ילדים כל ילד קיבל גם ביצה אחת. בחורף הגשמים הכריעו אותם ובקיץ האבק והחול. אבי ואחיו עבדו בעקירת עצים והנשים גידלו את הילדים. בסוף 1951 בחודש דצמבר היה חורף סוער, אוהלים עפו, המיטות והריהוט נרטבו והכל היה בוץ. בסוכנות התקבלה החלטה לפנות רק ילדים ונשים הרות הם פונו לבית הספר "חביב". הצבא הביא משאיות והעמיסו את כל הילדים והנשים ההרות ופינו אותם לבית הספר "חביב" עד שמזג האוויר נרגע.

אמי תפרה והכינה לאחי ערסל, היא הייתה משאירה אותו בערסל ויוצאת כחצי קילומטר ברגל להביא את התקציב היומי. היו פעמים שחיכתה בתור וכשתורה הגיע, כבר לא נשאר לחם או חלב והיא הייתה חוזרת כלאחר שבאה. אם אחי היה בוכה מרעב הייתה השכנה שגם לה הייתה תינוקת מניקה אותו וכשהשכנה יצאה אמי הייתה מניקה את התינוקת שלה. אם איני טועה שמה של האישה נעימה והתינוקת שולה, שגם למדה מאוחר יותר עם אחי. לאחר תקופה ארוכה פונו האוהלים והורי קנו צריף, צריף שוודי ירוק על שטח של דונם ברחוב שבטי ישראל 28.

אמי קיבלה ירושה גדולה מאביה, כסף, כלי כסף, כלי נחושת וזהב ובזה הורי קנו מיטות שולחן וארבע כסאות ומקרר קטן. פעם בשבוע הגיע מוכר הקרח עם עגלה רתומה לסוס וכל אחד קנה לפי התקציב שלו, הייתה אפשרות לקנות חצי בלוק, רבע בלוק, או שליש בלוק. הרתיחו מים בדוד גדול על פרימוס וכך התקלחנו. בישלו אז על פתיליה ולכבוד שבת, הייתה פתיליה מיוחדת. כיבסו כביסה בתוך דוד גדול על פרימוס והכביסה הבריקה. העששית שימשה אותנו לתאורה. את התבלינים כתשה אמי עם העלי והמכתש שעד היום אני שומרת אצלי. את התה הכינו בסמוואר, לא היו תיונים, השתמשו אז בתה בתפזורת. פעם בשבוע הגיע מוכר הנפט עם מכלית רתומה לסוס ולכל משפחה היה את הג'ריקן שלה והיא קנתה נפט לפי הצרכים. הנפט שימש להדלקת העששית לפתיליה, לפרימוס ולחימום הבית. באחד הימים בעוד אחי בלול, נכנסה אמי לחדר וראתה שאחי משחק עם נחש, היא  הקימה צעקות ואז נכנסה השכנה עם מטאטא והרגה אותו. הסתבר שהשכן ניכש עשבים והנחש שהיה במקום מצא את דרכו אלינו הביתה.

אני נולדתי בתאריך 31/1/1953 בט"ו בשבט בבית חולים אסף הרופא. את שמי נתנה לי אחת האחיות אמרה שאני נראית כמו מלכה. אמי לא יכלה ללדת יותר כשנולדתי שכחו להוציא את השלייה לאחר שבוע ניתחו אותה וגרמו לה לנזק.

 תעודת רישום הלידה

תמונה 5

אבי והאחים שלו הוציאו דרכון ורצו לעזוב את הארץ. אבי מכר את כל הרהיטים אך אמי סירבה בתוקף לעזוב ואמרה: "על גופתי". הורי נשארו בארץ ונאלצו לקנות הכל מחדש. בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני, אני עדיין שומעת את קולו של איש הג"א מסתובב ברחוב ומבקש לכבות את העששיות, הייתי אז בת 3. גייסו את אבי למילואים. הלכנו לגן שנמצא ממש קרוב לבית. אני זוכרת את המקום שהיום נקרא שם הרחוב יפתח. אני זוכרת את האחות בבית הספר, שהייתה מגיעה לבדוק לנו את הציפורניים, הראש ולתת לנו חיסונים, קראו לה רותי.

זמן עגילים

חורים באוזניים, היו עושים לנו חורים לעגילים בדרך שונה מהיום. השכנה הדליקה פתילייה, חיממה מחט כשבקצה חוט שפשפה לי את האוזן והופ, חור באוזן ובכדי לשמור שהחור לא ייסתם השאירו חוט באוזן עד שקיבלתי את העגילים וכן יש לי עדיין את העגילים.

היה פרדס מול הבית שלנו, בלילות התנים היו מייללים ואנחנו מרוב פחד התכסינו מעל הראש בשמיכה. למדנו בבית ספר "קרון", מרחק חצי קילומטר מהבית ולמנהל בית הספר קראו מאיר מרגלית. מחנכת כיתה א'-ג' הייתה בתיה קוצר, החליפה אותה המורה דיתה יפת, שלימדה אותנו עד כיתה ח'  כי לא היו אז חטיבות ביניים. היה לנו בבית הספר מטבח שדאג להסעדה לכל התלמידים, הייתה תורנות מטבח של התלמידים הבוגרים. אהבתי מאוד להיות תורנית ולדאוג לתלמידים. ההורים לא היו צריכים לדאוג לאוכל. יש לי את תמונת המחזור וספר זיכרונות שהיה מקובל אז להעביר בין כל המורים ותלמידי השכבה.

"כשבגרוש היה חור" הכסף הישראלי היה אז בשטרות ומטבעות: גרושים, לירות ופרוטות. בולים – שלחנו וקיבלנו מכתבים עליהם הדבקנו בול שרכשנו בדואר זה היה לפני עידן הטלפון והפלאפון.

הורי החליטו להחליף את השמיכות שקיבלנו מהסוכנות, תמורתם כמובן שילמנו מאוחר יותר, כך פנו לחייט או תופר שמיכות  "לאחפ" בערבית שהיה מגיע לשכונה, איש גבוה עם שפם. על הכתף החזיק נול בו תפר וטווה את השמיכות לכל מי שהזמין אותו תמורת תשלום שהיה אז בלירות. אני זוכרת שהוא ישן ואכל אצלנו מספר ימים ותפר לנו שמיכות יפות וכך התחדשנו בשמיכות איכותיות במקום השמיכות של הסוכנות.

השנים חלפו הייתה לי ילדות שמחה שיחקנו כל היום בחוץ, לא היו כבישים ולא מדרכות שיחקנו בגוגואים, קלאס , 5 אבנים עם אבני חצץ, ארץ עיר, מחניים, חבל, 2 חבלים, דומינו, שח-מט, שער- ער, משחק ששכנים חדשים שעברו מרמת גן לימדו אותנו. חתונות ושמחות חגגו בחצרות הבתים, הקימו במות וקישטו בפרחים, בקליפות ביצים, בשום, בריחן, בפלפל אדום חריף, לגירוש עין הרע. אנחנו הילדים היינו מאושרים, האושר הגדול היה שבוע שלם של הכנות לחתונה, כל הנשים התקבצו, הקציפו ביצים לעוגות שרו ותופפו על פחים זה אחד מרגעי האושר.

במתחם בו היו האוהלים בנו בית קולנוע יפה וגדול קולנוע "רון" פעם בשבוע קיבלנו 1/2 לירה שהספיקה לכרטיס קולנוע לסרט למנה פלאפל וכוס גזוז. בבית הקולנוע הקרינו סרטים הודיים, טורקיים ולעתים רחוקות סרט פרסי. הביאו בעיקר סרטים מרגשים. זוכרת את עצמי מזילה הרבה דמעות בסרטים. גם את הסרט סלאח שבתי ראיתי בקולנוע "רון". היה את מוכר הפיצוחים שגלגל עיתון לצורת קונוס ומילא אותו בפיצוחים. היה את ליאון מוכר הפלאפל עם העגלה הירוקה שלו והיה עוד מוכר פלאפל, את הגזוז והארטיק קנינו אצל יוסי בקיוסק הירוק, המבנה עדין קיים בשדרות יעקב פינת מורדי הגטאות. יום בשבוע הגיעה עגלה מרמת גן ומכרה עוגיות. יום בשבוע הגיע אדם מבוגר שמכר עמבה עלוצ'. עמבה זה החמוצים ואלוצ' הם סוכריות ענן טעימות בטירוף, כשקיבלנו גרוש מההורים הלכנו לקנות סוכריה מחליפה צבעים.

ביג של שנות ה 50 – במשך הזמן פתחו חנויות, בנו חנויות והציבו אותם בצורת ח'. הייתה חנות ירקות, צמוד לה חנות דגים שהייתה גם מספרה. הייתה בריכת דגים עם קרפיונים ולידה היו מוצבים 2 כיסאות וכלי תגלחת, שם גם הייתי מסתפרת. הייתה חנות מכלת של ברוכיאן, צמוד לה הייתה חנות כלי בית של בן שושן. הייתה קצבייה של אסתר ויעקב ספיבק, שם אמי קנתה עופות, צמוד לה הייתה חנות מכולת של צדוק והייתה גם עגלת ירקות – ירקנייה של בדרי.

היו בשכונה בתי כנסת בשל התימנים שם היינו בחגים. אמי לא הפסיקה לדאוג ולהתגעגע לאחים שלה מידי פעם קיבלנו מהם מכתבים מרגשים. כל פעם שהגיעו עולים חדשים  היא הייתה הולכת לפגוש אותם ולשאול לשלום משפחתה שנשארה בפרס. יום אחד קיבלו הורי מכתב בו כתבו האחים שהם רוצים לעלות לארץ ושיודיעו מתי יגיעו.

יום אחד בשנת 1969 בעוד אמי יושבת במרפסת שמעה קולות מוכרים אך לא האמינה. היא יצאה החוצה וראתה את אחיה בחוץ שואלים עוברים ושבים איפה גרים הורי. מסתבר שהם שלחו מכתב, אך הורי לא קיבלו את המכתב. הייתה להם גם כתובת של גיסתו של דודי שגרה בלוד וכך כשראו שאף אחד לא מגיע לקבל אותם לקחו מונית ורק הגברים ואשת דודי נסעו ללוד לחפש את המשפחה ומשם הגיעו להורי. השמחה הייתה גדולה סוף סוף אמי הייתה מאושרת.

הורי זכו לראות נכדים – הורי שינו את שם משפחתם לגבריאלי אבל בשבילי סולימני זה השרש. אמי נפטרה בתאריך 21/1/1985, כ"ח בטבת תשמ"ה, זכרה ברוך, נשמתה גן עדן. אבי נפטר בשנת 5/4/1997, כ"ז באדר ב' תשנ"ז. זכרו ברוך, נשמתו גן עדן.

הזוית האישית

אנחנו נהנו מאד לאורך כל הדרך למדנו וגילנו הרבה דברים חדשים ומאחלים אחד לשני להמשיך להרחיב את הידע.

מילון

אהספהאן . גולפייגן
שניהם ערים בפרס

ציטוטים

”הוריי ידעו הרבה דברים וסיפרו הרבה סיפורים ומעשיות“

הקשר הרב דורי