מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

היסטוריה של משפחה

מאזינים ומקלידים...
אני והבובת סמרטוטים
סגירת מעגל

אריאל ומיה יקרות שלי,בחרתי לספר לכם,סיפור על אבן דרך אחת מתוך מספר אבני דרך, היכולה לשפוך אור על  ההיסטוריה של משפחה שהייתה לה זכות להקים בית ומשפחה בביתנו הלאומי והיהודי – מדינת ישראל.

במפגש הרב דורי יצא לי למקד כמה דברים חשובים, לשמר אותם ולספר לדור הבא.

פתחנו בסיפור משפחתי, סיפור ילדות של ילדה תל אביבית וחוויות שחוויתי כמו :זיכרון המצעד הצבאי בתל אביב :

המצעד הצבאי בתל אביב היה כל שנה ביום העצמאות, אני זוכרת שהגענו מוקדם בבוקר כדי לתפוס מקום קרוב במדרכה, אני זוכרת את הטנקים, את המטס של חיל אוויר, אחותי ובני דודים שלי ישבו לידי, החיילים היו עוברים במצעד עם נשקים ובתווך נסעו הטנקים. בעיקר אהבתי את האווירה שיצרו האנשים שחיכו לאירוע זה. הם היו מניפים דגלים ושרים "כל הארץ דגלים דגלים", המצעד התרחש ברחוב אלנבי בתל אביב, הרחוב עדיין קיים, גרתי בתל אביב ברחוב פלורנטין פינת הרצל,כולם הלכו עם חולצות לבנות, מה שמאוד סימל את יום העצמאות. זו הייתה גאווה בעיניים של ילדה, אני זוכרת שהיה מאוד מרגש לראות את החיילים והחיילות צועדים, היה זה המצעד הרביעי, הייתי בת 5 כשהוא התקיים. רישומו חרוט במוחי עד היום מעבר לזיכרון מצעד העצמאות חרוטים בי זיכרונות  על המשפחה, חגים, אנשים וחוויה מיוחדת ומטלטלת של זיכרון, הנצחת זיכרון דודתי, אחות אבא שהוגדרה " אחות אבודה" :

הסיפור מספר על רוזה אללוף אחות של אבא שלי, במשפחה שלנו הייתה שימחה אבל, גם לא מעט עצב. תמיד היה ענן שהעיב רגעים של שמחה, כי לאבא  שלי לא הייתה משפחה. תמיד באותם רגעים נדירים, הוא סיפר על אחות אבודה,  שאלמלא  געגועיה להוריה אשר גרמו לה לחזור לסלוניקי, הייתה נשארת ושורדת. רוזה עלתה לארץ בשנת 1939,שהתה זמן קצר בארץ והתגעגעה מאוד לראות את בני משפחתה שנותרו בסלוניקי אשר ביוון. ואכן חזרה לבקר את משפחתה בתקווה שיתאפשר לה לשוב חזרה לפלסטינה. לימים,השלטונות היוונים בגיבוי המשטר הנאצי לא אפשרו ליהודים לעזוב את יוון  ורוזה נשארה בסלוניקי. נשלחה עם יתר בני הקהילה למחנות ההשמדה,אושוויץ בירקנאו . 50000 יהודים נשלחו במספר ימים למזרח. קהילה שברובה המכריע כ95% לא שרדו ומעטים מאלה ששרדו עלו לפלסטינה תחת שלטון בריטי.

בבית אבי תמיד ריחף הזיכרון של מה היה קורה אם רוזה אם לא הייתה חוזרת לפגוש את הוריה בסלוניקי ונשארת בישראל…

כאשר עלה הרעיון לצאת למסע על מנת להנציח נשים אנונימיות שנספו בשואה, מסע שאורגן על ידי "יד ושם" ונעמ"ת החלטתי לצאת למסע, אל אותם מחוזות באירופה על מנת לנסות ולחוות ולראות במו עיני את שקרה גם למשפחתי. חשוב היה לי מאוד להנציח גם את שמה של קהילת יהודי סלוניקי שלטעמי לא הוזכרה די. לכן, המשימה הייתה כפולה,להנציח את מי שיכולה הייתה להיות דודה שלי וגם להנציח את שם הקהילה שממנה יצאו בני המשפחה. "מסע זה מזכיר וזוכר את שאסור שיהיה ,בנוכחותי היום  אני מייצגת את מה שצריך להיות : חיים, מחשבה, חמלה ואהבה" זה ציטוט שלי מהמכתב שהוקרא בטקס ההזכרה במחנה בירקנאו. מצאתי את שמה של רוזה בספר הנספים יחד עם שמות סבי וסבתי, דודיי ודודותי הנוספים בספר הנספים. הרגשתי שבעצם הביקור, סגרתי מעגל ופרעתי חוב לאבא שלי ולמשפחת אללוף רבתי. טקסיי הקדיש, הצבת לוח הזיכרון במוזיאון היהודי בוורשה עם  כל תמונות האחיות הלא ידועות היו משימת חובה אותה פרעתי בגאווה.

"חוויה מעצימה זו לימדה אותי כי על אף ולמרות ההשמדה הנוראה ורבת ההיקף שכילתה את בני משפחתי,נבנתה משפחה חדשה שהורי היו הבסיס לה, וממנה צמחתי גם אני שהייתי בסיס בעצמי למשפחתי שלי, משפחה שלי, מדינה שלי וצבא שלי. את רובו של העם היהודי השמידו שונאינו אך השכלנו לקום כעוף החול, להקים ולכונן מדינה,לבנות משפחות,להצטיין במדע, ברפואה ובכלכלה, למקם את מדינת ישראל כחלק מוביל בקהילת מדינות העולם למרות היותנו עם קטן.

נדע ונזכור כי החמלה, הרחמים, ההכרה כי כולנו בני אדם שווים ללא הבדל דת, גזע ומין. הנם אבני יסוד לתקומת עם וחברה ובסיס לקיומנו כאן בארצנו"

הזוית האישית

סבתא דבורה, אריאל ומיה: הייתה לנו חוויה מעשירה של סיפור חיים השזור בחוויות בתמונות ילדות, בהישגי חיים ,בהקמת משפחות ובסיפור של ההיסטוריה המשפחתית לרבות הנצחה של אחות לא ידועה.

מילון

פרעתי
השבתי חוב למישהו או משהו שצריך להשיב אותו לבעליו

ציטוטים

”השכלנו לקום כעוף החול,להקים ולכונן מדינה,לבנות משפחות,להצטיין במדע,ברפואה ובכלכלה“

הקשר הרב דורי