מאגר סיפורי מורשת

היסטוריה משפחתית

הורי רבקה וצבי ז"ל שניהם ניצולי שואה שהצליחו להימלט ברגע האחרון בעור שיניהם מבודפסט שבהונגריה עם כניסת החיה הנאצית והשמדת יהדות הונגריה,

הורי כזוג חברים

שניהם צעירים, בני עשרים שמעו לעצת מדריכיהם בבני עקיבא ובעזרת תיעוד מזוייף יצאו לדרך כשהם גונבים את הגבול הרומני, בדרך לא דרך הגיעו לנמל קוסטנצה שברומניה ועלו על ספינת מעפילים שארגנה הסוכנות היהודית ומתורכיה ברכבת לראש הנקרה, שם נתפסו ע"י הבריטים והושמו במעצר במחנה עתלית, שוחררו לאחר שבועיים ונסעו לירושלים לחפש בן דוד של אבי שידעו כי הוא מתגורר בשכונת מאה שערים. כשהגיעו יום שישי אחה"צ לשכונה למתחם בתי אונגארין, שכונה דתית חרדית קיצונית של יוצאי הונגריה, שכונה ענייה ועלובה ונפגשו עם הבן דוד שהתגלה כיהודי חרדי מאד וסיפרו את כל מה שעבר עליהם אך לא היה להם מושג מה קורה עם משפחותיהם שנותרו מאחור, כשהבן דוד הבין שאבא ואימא אינם נשואים אלא חברים בלבד מיהר הבן דוד לאסוף מניין אנשים מתחו טלית מעל ראשם והשיאו אותם בו במקום,

כיוון וחוץ מהבגדים שעל גופם שגם אותם לא החליפו חודש ימים אירגנה להם הקהילה בגדים להחלפה, מצרכים בסיסיים וחדר מרתף בשכונת בית ישראל הישנה, שם נולדתי בתאריך 17.6.1945 ונקראתי על שמו של היהודי שתרם את המרתף (תמורת נתינת שמו לבן הראשון שיוולד להם מכיוון והיה ערירי)

עם הורי

רק כשהייתי בן חצי שנה נודע להורי גורלם הטראגי של משפחותיהם, הם היחידים שלא הגיעו לאושוויץ, לאמי הושמדו הוריה, ארבע אחיותיה ובן הזקונים, שתי האחיות הגדולות שרדו את התופת, ואילו אצל אבי הושמדו הוריו, אשת אחיו ובנו הקטן, בעלה של אחותו, ואילו שלושת אחיו שרדו את השואה.

החיים במרתף בשכונת בית ישראל היו קשים מנשוא, עוני מנוול, אוכל במשורה, בלי כסף, אבל כך גם יתר תושבי השכונה, אבא גוייס למחתרת האצ"ל, ואימא נותרה לבדה לשאת בעול, ועם פרוץ מלחמת השחרור והמצור על ירושלים גם המים היו למצרך בלתי ניתן להשגה, הרווחה היחסית הגיעה עם כיבוש קטמון שאבא היה בין הלוחמים הערבים שגרו במקום ברחו והותירו את בתיהם מאחוריהם כך שאבא נכנס לאחד הבתים הנטושים והכריז עליו בעלות שם עברה עלי ילדותי.

כחייל אצ"ל לשעבר אבי לא הצליח למצוא עבודה נאותה שכן אנשי האצ"ל היו מוקצים בימיה הראשונים של המדינה וכך נותרנו משפחה בת שש נפשות בעוני ומחסור אבל במה שקשור לחינוך בזה השקיעו הורי את כל מאודם, אמא עבדה בנקיונות כעוזרת בית ואבא כאופה במאפיה קטנה, תיכון למדתי בישיבה תיכונית "כפר סיטרין" באזור חיפה ועם סיום לימודי התגייסתי לצה"ל לנחל המוצנח, ועם פרוץ מלחמת ששת הימים כלוחם בחטיבת הצנחנים השתתפתי בקרב על "גבעת התחמושת" ושיחרור ירושלים.

על הערכות חטיבת הצנחנים ביום הראשון למלחמה של מלחמת ששת הימים, כתבתי בהרחבה בקובץ המצורף: ערב ששת הימים.

מבחר תמונות משירותי הצבאי בתקופות שונות

נישאתי בשנת 1969 ועם אשתי נסענו לארה"ב לנסות ולהיטיב את מצבנו הכלכלי, חזרנו ארצה קנינו בית בחסכונות ונולדו לנו שני בנים רונן ואלעד. התגרשנו לאחר עשר שנות נישואים ושנה לאחר מכן התחתנתי עם אשתי הנוכחית דליה, סבתא של דן ויהונתן. נולדו לנו שתי בנות לימור (אימא של דן ויהונתן) .

כשחזרנו מארה"ב התגייסתי למשטרה ליחידה הסמויה של משטרת תל אביב, שירתי במגוון תפקידים, כבלש בימ"ר, קצין מודיעין, קצין הדרכה מחוזי. יצאתי לגמלאות בגיל 55 ומיד התגייסתי למשרד רוה"מ ושירתי  שם במשך 17 שנים נוספות עד גיל 72 ומאז אני גמלאי במשרה מלאה.

השכול המלווה את משפחתי

מלחמת יום הכיפורים מצאה אותי ושלושת אחי מגוייסים למערכה. אני ואחי יהושע כאנשי מילואים והאחרים בסדיר, אחי יהושע  הי"ד, לחם בחטיבת השיריון שפרצה את הדרך אל התעלה, בלילה של 16.10.73 בסופו של קרב עקוב מדם נפגע הטנק שלו. עם ההכרזה על הפסקת האש לא קיבלנו אות חיים ממנו, גם הצבא לא ידע לענות מה עלה בגורלו, תחילה חשבו שייתכן ונפל בשבי אך עם פרסום שמות השבויים הוכרז יהושע ושני אנשי צוות נוספים בטנק כנעדרים.

אחי יהושע הי"ד

חלפו ארבעה חודשים מסיום המלחמה הטנק הפגוע נגרר למרכז הארץ לבסיס צבאי, ניצלתי את עובדת היותי קצין משטרה הגעתי לבסיס ואיתרתי את הטנק הפגוע נכנסתי אל תוכו וראיתי את מקום חדירת הטיל והבנתי מיד שלאחי לא היה כל סיכוי פנים הטנק עלה באש והתחמושת שהייתה בתוכו התפוצצה, בתחתית הטנק הייתה ערימת אפר וחיטטתי במטרה למצוא סימן כלשהו לפריט שהיה שייך לאחי הבנתי שהסיכוי אפסי ופתאום היכתה בי התודעה שאני נובר באפרם של אחי וחבריו ומיהרתי לצאת.

 הטנק הפגוע

לא סיפרתי להורי על כך, עברו ימים ספורים בלבד ואל בית הורי הגיעה משלחת צבאית מלווה ברופא והודיעה על מציאת גופתו ועל לוויה שתתקיים למחרת כמו כן מסרו להורי את הדסקית הצבאית שהייתה שרופה ומעוותת. לדבריהם כשחתכו את הטנק במטרה להתיכו נמצאה הדסקית. הלוויה התקיימה למחרת, כשאני יודע שבארון אין גופה ואין כלום זולת אולי אפר שנלקח מריצפת הטנק. לא העזתי לספר להורי על כך עד יום מותם.

בני אלעד ז"ל

אלעד בני נולד באמצע של מלחמת יום הכיפורים (יומיים לפני מותו של אחי בקרב). עם סיום לימודיו התגייס למשמר הגבול וכמעט כל תקופת שירותו עברה עליו באינתיפדה הראשונה. הוא היה חייל אמיץ ולזכותו נרשמו מעצרים רבים של מבוקשים. עם שחרורו מהצבא התגייס אלעד למשטרה כשוטר יס"מ במחוז תל אביב ולאחר מכן עבר לשרת בבילוש של ימ"ר ת"א. הוא נחשב לבלש מקצועי ואהוב רכוב על אופנוע שמטרתי כבד ולזכותו נרשמו מעצרים רבים של עבריינים כבדים.

בתאריך 27.1.2007 בהיותו רכוב על אופנוע במסגרת תפקידו ביצע נהג רכב חסר אחריות פניית פרסה על פס לבן ופגע באלעד על האופנוע, אלעד נפגע אנושות וכל מאמצי הרופאים להצלתו עלו בתוהו ואלעד נפטר. מוות מיותר לחלוטין. את קרניות עיניו הסכמנו לתרום והם הושתלו בעיניהם של בן ובת בני 13 של פלשתינאים מעזה שרואים היום דרך עיניו, בן 33 היה במותו והותיר אשה ושתי בנות.

כיבוש שכונת קטמון, ותפיסת רכוש נטוש

משהסתיימה הלחימה על כיבוש מנזר סן סימון בקטמון התברר כי כל הערבים דיירי השכונה ברחו עד האחרון שבהם והותירו את בתיהם מאחוריהם. אבי ז"ל שהשתתף בכיבוש השכונה הבין שזוהי ההזדמנות לשיפור הדיור, באותן שנים התגוררנו במרתף בן חדר אחד בשכונת בית ישראל הישנה, שכונה עלובה שאינה ראויה למגורי אדם.  בתים מטים לנפול מתפוררים בחלקם, צפיפות בלתי נסבלת, עוני משווע מחסור במזון ובמים שאך זה מקרוב הוסר המצור מעל העיר. עם שוך הקרבות מיהר אבי להגיע חזרה הביתה למרתף בשכונת בית ישראל אסף את אמי ואותי בן השלוש וחצי ועשינו את כל הדרך עד לשכונת קטמון הנטושה.  בקטמון התגוררה השכבה הערבית המבוססת ולכן הבתים היו יפים ומכובדים, ביחד שוטטנו ברחובות השכונה הנטושה כשהורי מחפשים את הבית שיתאים להם ולבסוף התבייתו על קומה שלמה בבנין שלימים נקרא רחוב בוסתנאי 14. מיד לאחר מכן הגיעו רבים אחרים והשתלטו על כל השכונה כשבכל מקום נראו אנשים מעבירים ציוד מבית לבית. גם הורי העבירו כלי בית ורהיטים שחסרו מדירות נטושות בסביבה.

הייתה לנו דירה גדולה של חמישה חדרים רצפת כל חדר מרוצפת בבלטות צבעוניות מעוטרות בצורות גיאומטרית שונות. מעלינו הייתה קומה נוספת שנתפסה ע"י שתי משפחות עולים מרובות נפשות. חצי שנה לאחר מכן כשהשכונה הייתה בתפוסה מלאה הגיע בן דוד של אבא, ניצול אושוויץ עם אשתו ללא מקום מגורים. אבא חצה את הדירה שלנו לשניים ונתן לבן הדוד את החצי כך שנותרנו עם מטבח ושני חדרים.

לימים נולדו להורי שלושה ילדים נוספים והצפיפות הייתה גדולהשם עברה עלינו ילדותנו, השכונה עצמה הייתה עמוסה בעצי פרי בייחוד תאנים תותים דומים ושקדים וכן שסק שנקרא באותם הימים אסקדיניה, אט אט הפכה השכונה לשכונת עוני כשבכל בניין שהיה מיועד לארבע משפחות הצטופפו במספרים כפולים ועם ילדים מרובים. גם לבניין שלנו שבמקור היה בית של משפחה ערבית עשירה התגוררו כעת חמש משפחות כשלמקלט הבית, מרתף חשוך בן שני אולמות פלשה משפחת עולים חדשים מעירק ולה 12 ילדים. בכל הבית בבוסתנאי 14, התגוררו כאמור חמש משפחות עם שלושים ואחת ילדים בכל הגילאים, כך נראתה קטמון של ימי ראשית המדינה משכונת יוקרה ערבית לסלאמס יהודי.

הזוית האישית

משה נחשוני: כמי שמשתייך לבן הדור השני לשואה ושגדל ללא סבא וסבתא שהושמדו בשואה מצד שני ההורים ומתוך היותי כיום סבא לעשרה נכדים, אני מבין כמה הפסדתי בחיי מכך שלא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. כמה היו חיי יכולים להיות עשירים יותר, לשמוע וללמוד מחוכמתם ומנסיונם בחיים וכמה טוב לנכדי שאני יכול כן להעניק להם בנושאים אלו.