מאגר סיפורי מורשת

במלחמת יום כיפורים שחלה בין ה-6 באוקטובר 73 ועד 24 באוקטובר 74, הייתי אלחוטן בחפ"ק הקדמי של האלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן שכינויו היה "גורודיש".  וכך התאפשר לי לשמוע את כל הרשתות של מכשירי הקשר. ההאזנה הייתה קשה מנשוא, חיילים נפצעים נשרפים, מפקדים מבקשים סיוע אווירי, אך לשווא, לכן החליטו: הסיוע האווירי ישלח לגבול סוריה, הסורים התקדמו מהר לעבר הישובים שלנו, ואילו בסיני השטח גדול רחב ומדברי  ולמצרים ייקח זמן רב להגיע לישובים ישראליים.

זאת הייתה מלחמה בהפתעה גמורה. המצרים והסורים הצליחו להיערך למלחמה, ולהפתיע אותנו, החליטו לפתוח במלחמה ביום הכי קדוש לעם ישראל.

זה היה ביום שישי בצהריים, הוקפצנו לאום חשיבה, שבסיני, לחמ"ל הקדמי של פיקוד דרום. גורודיש, התמנה לתפקיד 3 חודשים לפני המלחמה. יום כיפור בשעה 14:00 חטפנו הפגזה ראשונה באום חשיבה, נפצעו 10 חיילים ונהרגו 2 חיילים, הבנו שהמלחמה התחילה, אבל כילד צעיר בן 19 חשבתי לעצמי, אנחנו בטוח ננצח, ותוך זמן קצר, כמו במלחמת ששת הימים.  את צום יום הכיפור פתחתי עם קופסת לוף, זה מה שהיה. ככל שעבר הזמן הבנתי שהמלחמה קשה מאוד וגובה מחיר כבד.

לא יודע איך להסביר, חייל בן 19, ולא מרגיש פחד. היו דאגות, היו קשיים, אך פחד לא, למרות המלחמה הקשה והעקובה מדם.

היה לנו פק"ל שכלל תחתון, גופיה, מגבת, סבון, זוג בגדי עבודה וזוג גרביים. לאחר כשבוע וחצי, הייתה לנו אפשרות "להתרחץ" שטפנו את עצמנו, שפכנו על הגוף מים מהג'ריקן  והרגשנו בעננים.

באחד הלילות, אני מתעורר מצעקה של נהג הזחל"ם שלי. הנהג נפצע ברגלו מהנשק שלו. עד היום אני לא יודע אם זה היה פליטת כדור או ירי מכוון לרגלו כדי לצאת משדה הקרב??????

בין ההפוגות, קיבלנו מעם ישראל אהבה גדולה: שלחו לנו ממתקים, לבנים ואוכל בשפע, ממש כמו בשיר מאותה תקופה, של עוזי פוקס "שלחי לי תחתונים וגופיות".

לחיילים במעוזים בסיני  – לא היה סיכוי לשרוד, כי המצרים שהיו סביבם. הקיפו את כל המעוזים. הייתה התלבטות קשה בדרג המדיני והצבאי האם לאפשר לחיילים ליפול בשבי, דבר שלא היה מקובל באף מלחמה. בסוף ירדה פקודה מהדרג הצבאי הגבוה, ליפול בשבי. עד אז לא היה מצב שחיילים ירימו ידיים וילכו לשבי.

משה דיין, שר הביטחון בימי המלחמה, אמר אמירה קשה מאוד על מצבנו בראשית המלחמה והגדיר את האירוע – "זהו חורבן בית שלישי".

בין השבויים שלנו בידי המצרים היה סא"ל. בשבי לקחו ממנו את כל החומר הסודי שהיה עליו, שכלל "הק"ש" (הוראות קשר), ומפות של הגזרה. בהק"ש רשומים כל התדרים של הגזרה הדרומית  באזור סיני ובעקבות כך: המצרים הצליחו לחסום לנו את רשתות הרדיו, שיבשו לנו את הקשר והאזינו לכל הרשתות באזור סיני, ולפי המפות שלקחו ידעו בדיוק איפה כל נ"צ. אלוף אברהם (אלברט) מנדלר ז"ל היה מפקד עוצבת סיני, הודיע בקשר, שהוא נוחת עוד מס דקות בנ"צ מסוים. כידוע, המצרים האזינו לכל הרשתות,  ברגע שהוא נחת, המצרים ירו לכיוונו והרגו את האלוף. זו הייתה אבדה גדולה ומכה קשה לצבא ולמורל החיילים.

כולנו חיכינו בקוצר רוח להגעת האוגדה של אריק שרון. לאחר מספר ימים האוגדה הגיעה והמורל עלה במקצת.

ערב אחד, אחרי חודש וחצי בשדה הקרב,  מפקד החפ"ק, רב סרן דרור למדן, מקיבוץ נגבה, מודיע לי: "שלום, מחר אתה נוסע הביתה". ההתרגשות הייתה גדולה, לא ישנתי כל הלילה, ובבוקר התחלתי את המסע הביתה מפאיד לאום חשיבה, דרך רפידים, אל עריש ולארץ. הגעתי הביתה, למושב שלי, אחוזם, השכנים קיבלו אותי בהתרגשות, בשמחה ובצהלה, מיהרו להודיע להורים.

המפגש היה מרגש עד מאוד. בכי, שמחה, ואפילו בדקו אותי אם אני שלם בכל גופי. מקלחת טובה אוכל טוב ופינוקים ללא הפסק. כל חברי המושב הגיעו לראות אותי, ולשמוח בשמחתי. השמחה הייתה מהולה בעצב, כשבישרו לי, ששני חברים שלי נהרגו במלחמה, מסעוד פרץ ושלמה עמר, וחבר נוסף, דוד אברג'ל, נפצע קשה בקרבות בסיני.

כאשר אדם חוזר בשלום ובריא ממלחמה שכזאת הרבה דברים משתנים אצלו פרופורציות נכונות לחיים, תפישת העולם משתנה. מי שחווה מלחמה מעריך מאוד את החיים.

את השרות הצבאי המשכתי עד לשנת 2001, הייתי רס"ר משמעת של גדוד קשר הפיקודי פיקוד דרום. ביצענו הרבה מאוד תרגילים בסיני עד לפינוי. עברתי לחיל החינוך בתל השומר, ומשם לחיל שלישות בצריפין. תוך כדי השירות למדתי תעשיה וניהול, תואר ראשון במנהל עסקים וחונך אוכלוסייה מיוחדת (מקא"מ). זכיתי לחנך דורות שלמים לאהבת הארץ והזולת.

עכשיו אני כאבא וסבא לנכדים, חושב על הוריי שלא יכלו לדעת מה קורה איתי האם חי או מת, וכל רגע פחדו פחד מוות שיגיעו אליהם קצינים מקצין העיר, ויודיעו להם את ההודעה המרה שפחדו ממנה. אני לא יודע אם היום ההורים יכולים לשרוד תקופה כה ארוכה של חודש וחצי ללא קשר עם הבן בשדה הקרב, לא היו טלפונים ניידים כמו היום.

הזוית האישית

המפגשים בתכנית הקשר הרב דורי החזירו אותי אחורה בזמן. הזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים לא היו קלים, בלשון המעטה, אך התרגשתי מאוד לקראת יום הזיכרון כאשר כל נכדיי כולל רותם הנכד הגדול, גילו עניין רב בסיפורי המלחמה ואף שאלו המון שאלות על הקרבות והתלהבו מאוד מהניצחון של צבא הגנה לישראל על האויב למרות ההפתעה הגדולה שהאויב הפתיע אותנו. אלמלא הפרויקט האדיר של קשר רב דורי, הסיפורים יתכן ולא היו עולים כלל בפני הנכדים, בשל מטענם הרגשי. באופן אישי, מודה על ההזדמנות לשתף את סיפוריי שחבויים היו הרבה זמן. מעריך מאוד את עבודתן הנפלאה של שני טל מזל ומנהלת בית הספר שהיו אתנו ותמכו בנו לאורך כל הדרך.