מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב- ג' באייר תשצ"א, 20/4/1931, במושב בית שערים. בן בכור לרחל (לבית ורז'כה) ולאליעזר ברנובסקי. יחד איתנו גרו שם גם דוד מנחם, אח של אבא אליעזר ואשתו סוניה. לנו ולהם היה משק חקלאי משותף.

בשנת 1936, החליטו שני זוגות ההורים  לעבור למושב הצעיר שדה יעקב  שהיה מושב דתי והתאים יותר לאורח החיים שלנו. אבא אליעזר ודוד מנחם רתמו את העגלות לסוסים,העמיסו את החפצים, לקחו את שלוש עשרה הפרות שלהם וגם את נביילה הפרדה, ויצאו לדרך ברגל, דרך השדות והואדי, עד לשדה יעקב.

מאז ועד היום אנחנו כאן. אתה, עילי, כבר דור רביעי בשדה יעקב, וברוך השם יש לנו אפילו דור חמישי כאן.

בשדה יעקב הקמנו מחדש את המשק המשותף שלנו. אנחנו, ההורים, אני, אחי אליקים ז"ל (שנפטר בגיל 21) ובהמשך גם שתי אחיותיי הצעירות שושנה ושרה, והדודים מנחם וסוניה ובניהם ברוך וראובן ז"ל.

חיינו בשכנות, עבדנו יחד ובילינו את שעות הפנאי יחד. אני זוכר שהיינו יושבים לפנות ערב מתחת לעץ התות הגדול בחצר של סוניה ומנחם, אוכלים ענבים ואבטיח, או פרוסות תפוחים שדודה סוניה ואמא שלי חתכו והגישו לכל הילדים. בחופשים היו באים אלינו גם כל בני הדודים מהעיר. ההורים עבדו קשה במשק ובבית- האבות חרשו,זרעו וקצרו- לא בטרקטורים וכלים משוכללים וממוזגים כמו שיש היום- ברגל, עם פרדות או סוסים. הם בנו רפתות וסככות, טיפלו בבעלי החיים ועוד ועוד. האמהות קמו מוקדם בבוקר,חלבו- בידיים!, אספו ביצים, טיפלו באפרוחים, ואז נכנסו הביתה לשלוח את הילדים לבית הספר. הן גידלו את כל הירקות בגינה, מרטו נוצות, פירקו את העוף לבישול בעצמן. הן היו מרתיחות כביסה בדוד נחושת על מדורה בחצר, מגהצות, רוקמות ותופרות בעצמן הכל: בגדים, שמיכות, סדינים. פעם עשו הכל בבית- ריבות, שימורים, יין, זיתים, מלפפונים חמוצים, גבינות, חמאה, שמנת. היו מרדדים בצק ופורסים על סדין נקי על המיטה שיתייבש, מביאים לשולחן, מגלגלים וחותכים מזה אטריות למרק. שקדי מרק הכינו מבצק שחתכו לריבועים קטנים וטיגנו. אפילו גרעינים שחורים לפיצוח הכנו לבד- גידלנו חמניות והיינו קולים את הגרעינים.

גם את הלחם אפו בבית. למשפחה שלי היה תנור בחצר, תנור בנוי מאבנים גדולות מרובעות. התנור היה בנוי עוד בבית שערים, וכשעברנו פירקו אותו והרכיבו מחדש בחצר בשדה יעקב. ביום חמישי היו מחממים את התנור עם עצים וקלחים של תירס. אחרי הצהרים היו מכניסים לחם מרובע בתבניות וחלות לשבת לתנור. לפנות ערב היו מוציאים, ואנחנו היינו מקבלים צ'ופר מיוחד- ה"נשיקה" החמה  של הלחם מרוחה בחמאה. מממ… זה היה מעדן! התנור נשאר חם עוד זמן רב אחר כך ולכן בישלו בו את החמין של שבת.

חוץ מהנשיקה בחמאה היה עוד מעדן שאהבנו במיוחד: "פנדה". איך מכינים פנדה? את החלב שחלבו כל יום הובילו בכדים למחלבה ושלחו משם במשאית לתנובה.חלק ממנו השאירו בבית והכינו ממנו לבן וגבינות. אבל את החלב של שבת לא שלחו לתנובה, שמו אותו בכדים גדולים בצל של עץ הזית הגדול (שנמצא היום בחצר של אלון, הבן שלי, הדוד שלך.) אל הכד כיוונו ממטרה קטנה שתקרר אותו כל השבת. לא היו אז מקררים, גם בבתים קיררו מזון בעזרת גושי קרח. במוצאי שבת לקחו את החלב והכניסו אותו ל"ספרטור" מכשיר בעל ידית שאפשר לסובב במהירות והוא מפריד את החלב מצד אחד יוצא חלב רזה ומהצד השני שמנת טעימה שהיום כבר אי אפשר להשיג כמותה.אני זוכר שהיה נהג של אגד באוטובוס שהיה נכנס למושב פעם ביום שהיה קונה מאבא שלי את השמנת הזו. כל יום ראשון אבא שלי חיכה לו וכשהגיע הושיט לו דרך חלון האוטובוס כד של שני ליטר מלא בשמנת, והנהג נתן לו כסף וכד ריק עבור השמנת של שבוע הבא. בחלק מהשמנת השתמשו כדי לחבוץ חמאה, חלק אכלו ככה, ומחלק הכינו לנו "פנדה" – עירבבו אותה עם קקאו וסוכר, ונתנו לנו הילדים לאכול. זה היה הדבר הכי טעים בעולם.

גם אנחנו הילדים כמובן עבדנו במשק. לפני בית הספר מוקדם בבוקר עזרנו בחליבה והובלנו את החלב למחלבה. אחרי בית הספר יצאנו לאסוף ביצים, למיין תפוחי אדמה, לקצור ירק במגל, "להעביר קווים"-(ממטרות מורכבות על צינורות ברזל כבדים), לשחרר את הפרות, להכניס ללול את התרנגולות ועוד ועוד. בכל חצר היו ברברים, אווזים ותנגולות. בבוקר שיחררו אותם מהלול להסתובב בחצר ואספו את הביצים. בערב הכניסו אותם חזרה ללול כדי שיהיו מוגנים. במלחמת העולם בנו מקלטים וכיסו עם גג בחלק מהמקומות. בחורף המקלטים התמלאו מים מהגשמים וזו היתה חגיגה לכל עופות המים האלו.

היו מעט מאד ילדים בשדה יעקב פעם. אני הייתי מחזור ג' של בית הספר במושב, ובכתה שלי היו שבעה ילדים בגילאים שונים- פתחו כתה כל שנתיים. אנחנו והמורה שלנו, המורה שלמה מן-ההר, למדנו בצריף של משפחת טורטין. היה להם צריף יפה עם שולחן עגול, סביבו ישבנו ולמדנו. בצהרים סבתא טורטין- שהיתה הדוורית של הכפר- היתה חוזרת עם החמור ועם שק הדואר שהביאה מתחנת הרכבת במושב הסמוך כפר יהושע, והיתה שופכת את תכולת השק על השולחן. אנחנו המשכנו ללמוד והזוג טורטין בינתים מיינו את הדואר על השולחן לידנו. לפעמים היינו עוזרים להם במיון. אחר כך אנשי המושב היו באים אליהם לצריף כדי לקחת את המכתבים שלהם.

בהמשך למדו במבנה בית הספר שבו היו שני חדרים גדולים ששימשו לכיתות ועוד שני חדרים קטנים ששימשו למזכירות ולדואר. אחר כך נבנה מבנה נוסף לבית הספר ואז התפנו הכיתות לשימושים שונים, למשל- מדגרה לאפרוחים, או חדר "הכנסת אורחים"- (כיוון שהתחבורה הציבורית לא היתה מפותחת, סידרו חדר שבו יכול מי שמגיע למושב ללון, אפילו קבצנים שהגיעו והסתובבו בין הבתים התקבלו בסבר פנים יפות.) את המסדרון סגרו והשתמשו בו כמחסן נשק. אתה לומד באותו בית ספר שבו אני למדתי- רק שאתה מחזור ג' ויש לך יש בכתה 8 תלמידים. התקדמנו…

לטיולים נסענו עם המורה שלנו באוטובוס ציבורי. פעם נסענו לירקון עם המורה יוסף וולק ושטנו בסירה. פעם אחרת נסענו עם המורה מן ההר ליסוד המעלה והחולה לטיול של 4 ימים שבו מתקדמים ברגל מישוב לישוב. ערב אחד הלכנו בדרך למטולה והתחיל להחשיך, אז המורה עצר מונית ונדחסנו לתוכה כולנו עד למטולה. הלינה היתה בדרך כלל בבתי ספר, על גבי שמיכת צמר שסחבנו מגולגלת בתרמיל. היתה לנו הילדים עגלה עם יצול וגלגלים. היינו יושבים על הצינור ונותנים לה להתגלגל בירידה מהגבעה . או שהיינו יושבים בתוך גלגל של משאית או בתוך חבית ומתגלגלים למטה. היינו עושים גם הרבה מעשי שובבות אבל אני לא אספר לך עליהם כדי שלא תקבל רעיונות…

האירוע המשמח והמרגש ביותר שזכור לי הוא ההצבעה באו"ם על הקמת מדינת ישראל. זה היה כשהייתי בן 17. בשדה יעקב היה אז מכשיר רדיו אחד שהוצב בצריף המרכזי, ששימש גם כבית כנסת וגם כמועדון. סבא בולקא היה אחראי עליו ורק לו היה מותר לסובב את הכפתור ולהדליק או לכבות את הרדיו. בזמן ההצבעה באו"ם התכנסנו כולנו מסביב למכשיר והקשבנו במתח. מישהו גם רשם את התוצאות, וכשהתברר שהוחלט להקים מדינה פרצנו כולנו בריקודים סוערים כל כך, ששמעו את השמחה עד כפר יהושע, וגם הם באו לכאן להצטרף לריקודים.

זמן קצר אחרי השמחה הגדולה הזו, ב- י"א באייר תש"ח, שבוע אחרי קום המדינה, נפל על משפחתנו צער עמוק. בן דודי ברוך, שהיה כמו אח בשבילי, נפל במלחמת השחרור בהגנה על דגניה. האובדן שלו, יחד עם אובדנם של אחיו ראובן ושל אחי אליקים ממחלה, מלווה אותי תמיד. אני זוכר ששלמה אילת, בן המושב שלחם יחד עם ברוך בקרב בו נהרג, קיבל חופשה מיוחדת כדי להודיע לנו על נפילתו. כשהגיע למושב הוא הלך קודם למנחם וסוניה, ואחר כך הגיע למשק מכונות, שם אני הייתי באותו זמן, וסיפר לי. היה יום שישי אחר הצהרים, זמן חליבה. עזבתי את העבודה והלכתי אל מנחם וסוניה. מצאתי את מנחם ברפת, יושב על שרפרף החליבה, חולב ובוכה. אמרתי לו: "אני אגמור פה את שתי הפרות שנשארו" והוא נכנס הביתה.

לאחר מותו של ברוך נותרו סוניה ומנחם עריירים ללא ילדים, וכיום המשק שלהם ממשיך ומתקיים על ידי שלושת בניי וכולנו במשפחה זוכרים אותם באהבה גדולה.כשגדלתי התגייסתי לנח"ל ושירתתי כנהג. אחר כך עבדתי, חוץ מבמשק של הוריי כמובן, גם במשק מכונות. אני מאד אוהב טרקטורים ומכונות חקלאיות ומתעניין בזה עד היום.

הכרתי את סבתא שושנה כשהגיעה למושב מירושלים בתור מורה. היא היתה המורה של האחיות הקטנות שלי, שרה ושושנה, ולפעמים הייתי מעביר לה פתקים דרכן. זה קצת הביך אותן שאח שלהן והמורה חברים, אבל מאז הן כבר התרגלו. התחתנו, ויש לנו חמישה ילדים והרבה מאד נכדים ונינים, מהם רבים במושב ואנחנו  גאים בכך מאד. במשך שנים רבות שירתתי כרב"ש (רכז בטחון שוטף) של המושב ואחראי על מחסן הנשק, וכמובן, תמיד עבדתי במשק ואהבתי מאד את העבודה שלי.

כיום, לשמחתי,  בניי ונכדיי- שאתה, עילי, אחד מהם, ממשיכים בעבודה השוטפת במשק, רפת חלב, דיר עזים לחלב וגידולי פלחה. אני יוצא עם הקלנועית לאסוף ביצים, לעקוב אחרי המלטות ולפקח שהעבודה מתבצעת כמו שצריך. אני שמח וגאה במשק ובמשפחה שיצרנו, ומאחל לכולנו שנים רבות של בריאות ונחת ביחד.

הזוית האישית

במהלך הכתיבה נהנתי לשמוע סיפורים מסבא … סיפורים על הילדות של סבא במושב ובבית הספר… את חלקם שמעתי בפעם הראשונה….