מאגר סיפורי מורשת

נולדתי וגדלתי בתל אביב הקטנה ברחוב מזא"ה. מול הבית נמצא מגדל המים ובית הספר עירוני ה'.

תל אביב הקטנה של אז הייתה ערבוב בין משפחות של ילידי הארץ לבין משפחות של עולים חדשים, ביניהם ניצולי שואה. כאלה היו הוריי. אחותי הגדולה מרים נולדה בחו"ל והגיעה עם הוריי. אני הייתי הבן הראשון להוריי שנולד בארץ.

לאורך כל חיי, אבי ז"ל אברהם שרף הדגיש בפניי כי הגענו לארץ ישראל כדי לבנות אותה ולהקים בית לעם היהודי כהמשך וכתגובה לכל אלה שרדפו אחרי היהודים בכל העולם – באירופה, בצפון אפריקה, בכל קצווי העולם. כמעט בכל מקום שבו היתה קהילה יהודית או יהודים רדפו אחריהם ונאבקו בהם. כמובן ששיא הרדיפות היה באירופה, בעת שהמשטר הנאצי שכבש את את כל אירופה רדף, התעלל והשמיד את היהודים בשיטות שונות ומשונות והוציא תוכנית מסודרת להשמדת העם היהודי, במחנות ריכוז בתאי גזים ועוד. וכך הושמדו שישה מיליון יהודים.

במקומות מסוימים קראו לזה "פרעות", וזה לא עושה את זה יותר פשוט, גם הפרעות היו נוראיות וכללו שנאת יהודים ופגיעה בהם.

העלייה לארץ והחיים בארץ הם התשובה לכל מי שרצה ורוצה גם היום לשנוא ולהשמיד את היהודים ואת המדינה שלנו, מדינת ישראל היא מדינת היהודים.

כמובן שבימי ראשית המדינה לא היו מחשבים, לא טלוויזיה, טלפונים סלולרים ולרוב הבתים לא היו טלפונים קוויים. לרוב התושבים לא היו מכוניות וכך היינו הולכים ברגל מרחקים גדולים מאוד לבית הספר לתנועת הנוער למגרשי הספורט ועוד.

בבית הספר עירוני ה' ששכן מול ביתי היה מגרש כדורסל, שם נפגשו צעירי השכונה ושיחקו. כמובן שהמבוגרים יותר היו אלה שתפסו מקום ראשונים, והצעירים עמדו והסתכלו עליהם מתחרים ביניהם עד שהתפנה המגרש. לשם גם הגיעה מפעם לפעם סבתא רונית שהייתה ספורטאית מצטיינת. מאחר שלא היו הרבה בנות שעסקו בכדורסל ובספורט בכלל היא שיחקה והתמודדה  עם הבנים.

שם החלה ההיכרות בינינו.

מערבה מרחוב מזא"ה, היה בית הספר בלפור, בו למדנו בבית הספר היסודי שלנו ולמטה משם ברחוב מכבי היו מתקני מכבי תל אביב אגודת הספורט שריכזה הרבה ענפי ספורט.

כדורגל, כדורסל, אגרוף, פינג פונג, הרמת משקולות והתעמלות. הייתה שם גם את תנועת הנוער "המכבי הצעיר". כשמכנים אותי מכביסט, משם זה בא. מגיל צעיר קשרתי את גורלי עם מכבי תל אביב, עם כדורסל ועם עוד ענפי ספורט. בהיותי בכיתה ז' נודע  לנו על פתיחת קבוצת כדורסל לגיל שלי, התאספנו מספר ילדים מכל קצוות העיר וכך הכרתי ילדים נוספים.

כך החלה קריירת הכדורסל שלי. באותו זמן גם רונית החלה להתאמן בקבוצת הנשים של מכבי תל אביב וכך דרכינו נפגשו והחל סיפור האהבה שלנו. בשלב זה למעשה תחום התנועה והפעילות שלנו היה בין הבית והמגרש בבית הספר עירוני ה', באמצע בית הספר בלפור שבו למדתי עד סוף כיתה ח' ובית מכבי ברחוב המכבי.

באותם ימים שררה בארץ תקופת הצנע. מדינת ישראל הייתה מדינה צעירה ענייה וקולטת עלייה.

מכל העולם הגיעו יהודים שרובם הגדול הגיעו כפליטים שממקום בריחתם לא יכלו לממש או להביא איתם רכוש. למרות העוני והחוסר באוכל בסיסי, כולם עזרו לכולם והממשלה החליטה לחלק תלושים שלפיהם כל משפחה קיבלה הקצבה למזון בסיסי כגון: קמח, סוכר, שמן, תה וקפה. את שאר הירקות והבשר היו קונים או משיגים בצמצום ולא כל משפחה אכלה כל יום בשר .

מאחר ובבית לא הייתה טלוויזיה ולא מחשבים, בילינו את שעות הפנאי שלנו בחצר בית הספר עירוני ה' שם היה מגרש כדורסל. מסביב למגרש היה בור המשמש לקפיצה לרוחק ובגינה הציבורית ששמה גן שטראוס שיחקנו כדורגל. בנוסף, ברחוב מזא"ה הייתה תחנת מגן דוד אדום לשם הגיעו כל היום פצועים וחולים. האמבולנסים שהביאו אותם היו מפעילים כל היום סירנות וזה היה האזור שבו שיחקנו.

כמו שציינתי קודם סבתא רונית שהייתה ספורטאית מצוינת ולא היו הרבה בנות ספורטאיות  מקצוענית כמוה ובעלות דחף בלתי פוסק לנצח ולהצליח כמותה. היא השתתפה במשחקי הכדורסל עם הבנים והיא גם השתתפה בעוד ענפי ספורט אחרים. כל משחק תחרותי היה סוער שכולם נלחמים רבים ורוצים לנצח. מאחר והמגרש היה תפוס על ידי הגדולים כל היום הייתי גר מול המגרש ובכל רגע מהמגרש היה פנוי הייתי עומד שעות בשעות לא שגרתיות מתאמן וזורק לסל.

מקום נוסף שהשפיע עמוקות עלי ועל חיי וחיי משפחתי היה השירות הצבאי שלי. התגייסתי לצבא ונשלחתי לקורס מכי"ם. זה היה  קורס מחשל, קשה אבל מחבר אותך לארץ ולמדינה. זה גם העביר אותי מגיל הילדות לגיל ההתבגרות. למרות שלפי הדת היהודית בגיל שלוש עשרה אתה עולה לתורה והופך עצמאי, המשפחה כולה ובעיקר אימי סבתא רחל המשיכה לטפל בי באהבה במסירות ובדאגה. היציאה שלי לקורס עשתה בי את השינוי הגדול. פגשתי אנשים ממקומות שונים ובעלי אופי שונה

בצבאהתחזקתי פיזית ומנטלית רכשתי כישורי מנהיגות לקיחת אחריות והולכה קדימה,  ונחשבתי משקיען דורש משמעת מעצמו ומהכפופים לו. עם תום שירותי הוצבתי בבקו"ם כמ"כ קולט חיילים. התקדמתי בסולם האחריות והדרגות, ואחרי תום שירותי הצבאי במשך כעשרים שנה נקראתי גם לשירות מילואים והייתי מומחה לטיפול בגיוסים גדולים ומורכבים. היו מזעיקים אותי למילואים בכל פעם שהייתה נדרשת המומחיות שלי. כך נדבק בי תואר הרס"ר למרות שעם השנים מס אנשי מילואים ותיקים קיבלו דרגות קצונה במילואים ואני בתוכם אבל גם כשהייתי סגן עדיין כולם קוראים לי רס"ר.

הפכתי למאמן הדוגל במשמעת כי לדעתי אי אפשר להגיע להצלחות בספורט ללא משמעת. תמיד דרשתי מחניכיי ומעצמי משמעת, מסירות, השקעה ורצון להגיע לרמה הגבוהה ביותר, ללמוד ולרכוש ידע ללא סוף בארץ ובעולם.

עם נישואיי לאשתי האהובה רונית  נקלטתי כחבר "אגד" שהיה אחד ממקומות העבודה הגדולים במשק. גם שם, אהבתי את המקום, נקשרתי אליו הזדיהתי איתו והתחלתי  להתבלט ברצוני להנהיג ,לגלות אחריות ,שאיפה בלתי פוסקת לתפקוד ושגשוג הקואופרטיב. אגד היתה אמנם מקום עבודה ופרנסה אבל גם אידיאל של עבודת שיתוף .

עבדתי במוסך בשם מוסך מכללים ועם השנים נבחרתי גם לנהל אותו והייתי מנכ"ל המוסך. כל זה תוך המשך קידום הקריירה שלי כמאמן שמתקדם בסולם ההישגים. בגיל 32 הפכתי למאמן מכבי תל אביב בכדורסל וביחד מאמן נבחרת ישראל,  אחרי שעברתי בכל סולם הדרגות: מאמן נבחרת הקדטים, מאמן נבחרת הנוער, נבחרת העתודה, עוזר מאמן נבחרת לאומית לצידו של רלף קליין  ולאחר מכן מאמן ראשי נבחרת ישראל ואימנתי אותה במשך תשע אליפויות אירופה, ואליפות עולם שם סיימנו מקום שביעי בעולם. זה היה ההישג הגדול ביותר של הכדורסל הישראלי.

בכל התקופה הזו מ-1973 ועד 1993 עסקתי למעשה בהכל ביחד, עבדתי באגד, עבדתי בכדורסל, בשירות המילואים שלי. כל זאת ללא טלפונים ניידים וללא מחשב. עבדתי שעות רבות ועם מוסר עבודה גבוה. בנוסף להישגים הספורטיביים הייתי גאה להופיע כמאמן נבחרת ישראל במקומות שונים בעולם כשהדגל עולה וההמנון הלאומי נשמע.

שם קיימתי את מצוות אבי לשאת בגאון את בניית מדינת ישראל על אף כל הניסיונות להשמיד ולהכחיד את העם היהודי. עד היום מתבדחים על חשבוני איך אני עומד בדום מתוח ושר בקול את ההמנון הלאומי התקווה כי כך אני מאמין.

סבא צביקה באחת מאליפויות אירופה

כך חינכתי את ילדי ומשפחתי, כך אני מנסה לחנך בכל מקום שאני מרצה, מאמן מנהל או בעמדת השפעה וכך הייתי רוצה שגם נכדי האהובים ולמעשה כל משפחתי ינהגו יפעלו וירגישו.

הזוית האישית

סיפורו של צביקה שרף תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר חוב"ב בבני ציון בסיוע המורות ניצה צ'רקוב ושיר אלוש.