מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בסוף מלחמת העולם השניה, בפריז בתחילת שנת 1945.

 

באותם ימים פריז שוחררה על ידי בעלות הברית מכיבוש הנאצים. יהודי פריז שהתחבאו בתקופת הכיבוש, עדיין לא חזרו לחיות חיים רגילים. כאשר נולדתי, הייתי בת בכורה להוריי. הוריי שלחו אותי למשפחה אומנת נוצרית. חייתי אצל אותה משפחה בכפר לא רחוק מפריז עד גילשלוש.  את הסיבה האמיתית, מדוע הוריי שלחו אותי למשפחה אומנת, הם לא סיפרו לי מעולם.

 

כאשר חזרתי למשפחתי, להוריי כבר נולדו עודשני ילדים נוספים ובסופו של דבר היינו 6 אחים. בגיל שלוש וחצי, כשחזרתי מהמשפחה האומנת כל הזמן שאלתי וניסיתי להבין למה הוריי שלחו אותי כשנולדתי.  קיבלתי תשובות לא רציניות ובעיקר המון כעס על זה שאני שבה ושואלת ואיני מרפה מהנושא עד כדי כך שהוריי אף איימו עלי שאם אמשיך להתעסק בנושא הזה, הם יחשבו להשיב אותי לאותה משפחה.  

 

איתנו הורי דיברו צרפתית אבל ביניהם הם דיברו יידיש כי זו שפת אמם ובנוסף, הוריה של אמי לא דיברו צרפתית כלל ולכן כשהוריי דיברו איתם, זה היה ביידיש. מכיוון שהייתי ילדה סקרנית והיתה לי חידה לא פתורה שנשאתי עמי, רציתי ללמוד להבין מה הוריי מדברים ביניהם וכך עם השנים למדתי להבין את השפה שהם דיברו ביניהם –  יידיש והכל ללא ידיעתם. קלטתי פיסות מידע שעדיין לא התחברו לי לגמרי.  

 

בינתיים הגעתי לגיל בית ספר יסודי ושם הרגשתי מאוד שונה. מהר מאוד למדתי לקרוא ולכתוב בשל אהבתי לקריאה ולספרים, קראתי המון ונמשכתי בעיקר לספרים עצובים שסיפרו על ילדים נטושים, יתומים וסיפורים על בתי יתומים ועוד… אך אני עדיין לא קיבלתי תשובות וגם לא כל כך יכולתי לשאול שאלות…  

 

בחיים אחרי המלחמה ולצד הטראומות של השואה והרעב שהיהודים חוו, רזון התקשר לעוני ומחלות ולכן אם היית רזה, מיד נשלחת לבית הבראה מיוחד שיגרום לך להשמין ו"להבריא". אנחנו היינו 6 אחים אני הבכורה, אחותי ואחריה 4 אחים בנים. כולנו היינו רזים אבל אני ואחי, רמי remy (הגדול מבין הבנים) היינו כנראה רזים במיוחד ונשלחנו על ידי הוריי לבית הבראה בדרום צרפת שהיה רחוק כ -800 קילמוטרים מהבית, למשךשלושה חודשים כדי שיטפלו בבעית הרזון שלנו ונשמין. אני הייתי בת 10 ואחי, רמי, היה בן 7. שמו של בית ההבראה היה l'enfant roi שפירושו "הילד הוא המלך" והמטרה של המקום היתה להבריא את הילדים, שיאכלו טוב וישמינו.  לאחי ולי היה שם נורא קשה והתגעגענו הביתה. אחי בכה כל הזמן והיה מסכן ורצה להיות איתי אבל בגלל הפרש הגילאים בינינו וההפרדה בין בנים לבנות לא יכולנו להיות ביחד.

 

היה לי מאוד קשה לראות אותו כל כך סובל.  הקשר היחיד שלנו עם ההורים היה באמצעות כתיבת מכתבים. הם באו לבקר אותנו רק פעם אחת וגם אז כאשר בכינו והתקשינו להיפרד הם איימו עלינו שאם אנחנו כך מגיבים לא יבואו לבקר אותנו שוב. בנוסף, לטעמי האוכל במקום היה לא טעים, בלשון המעטה, והמסגרת הנוקשה היתה לי קשה וסבלתי מהמקום מאוד. שוב פעם, כדי לברוח מהמציאות פניתי לספרים וקראתי המון. מיותר לציין שבמצב הרוח הגרוע שהיינו, בוודאי לא השמנו, לא אני ולא אחי.

 

בבית ההבראה, התוודעתי פעם ראשונה באופן ישיר ובלתי אמצעי לעצם היותי והיות משפחתי יהודים. הצוות במקום התייחס אלי ואל אחי כאל יהודים וטרח להזכיר זאת בכל הזדמנות. הם ידעו זאת, כנראה מכיוון שאחי נימול (אי אפשר היה להסתיר זאת). רק אז התחלתי לקלוט ולהבין שאנחנו יהודים. עד אז על אף שידעתי שאנחנו שונים מהסביבה שלנו, מעולם לא דיברנו על כך שאנחנו יהודים ולא אמרו לנו (הילדים) את הדברים בצורה מפורשת וישירה.  

 

על אף העובדה שאנחנו יהודים, הלכנו בבית ההבראה עם כל שאר הילדים והצוות בכל יום ראשון לכנסייה לשמוע את המיסה. אני דווקא אהבתי את הביקורים בכנסיה וסופרו שם סיפורים יפים ומעניינים שנהניתי לשמוע וכך הביקורים הללו דווקא הרגיעו אותי.

 

אז הגיע חג המולד שבו ערכו הצגה על "מריה הקדושה" והולדת ישו. באופן אירוני, אני נבחרתי לשחק את מריה הקדושה וישבתי וכתבתי מכתב להוריי ובו אני מבשרת להם את הבשורה הטובה והמרגשת (מבחינתי). אחרי שהוריי קיבלו את המכתב על ההצגה והתפקיד שלי הם כנראה נבהלו ולא אהבו את העובדה שאני עומדת לשחק בהצגה את מריה הקדושה שהיא הסמל של הנצרות והם כנראה פחדו שאני אהפוך לנוצרייה ולכן הם מיד הגיעו לקחת אותנו מבית ההבראה חזרה הביתה. כך אפשר לומר שמריה הקדושה היא שהצילה אותי מבית ההבראה…  

 

בהמשך לזאת ולאחר שהמשכתי לחפש בעצמי תשובות לשאלה שהטרידה אותי כל ילדותי על בית האומנה, מצאתי את פנקס המשפחה שלנו שבו היה כתוב שאבי היה נשוי בעבר והיתה לו ילדה, אך שתיהן נספו בשואה. הסקתי בעצמי, כמה שנים מאוחר יותר, שלמעשה נשלחתי למשפחה אומנת מכיוון שאבי היה נשוי והיתה לו ילדה וכאשר הכיר את אמי ואני נולדתי עדיין לא היה ברור מה עלה בגורלן של אשתו הקודמת ובתו. הוריי חששו שמא אשתו והילדה עדיין בחיים (על אף שידעו שהסיכויים לכך קלושים) ולכן שלחו אותי כדי שלא יווצר מצב שאבי הוליד ילדה מחוץ לנישואין. כנראה שרק לאחר שנה בערך אבי קיבל את הידיעה הסופית על מות אשתו הראשונה ובתו וכך החליטו להחזיר אותי הביתה. הוריי נישאו זה לזה רק לאחר שחזרתי בשנת 1948. 

 

התלמידה נועה:

"מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא שלי ובנוסף, גיליתי המון סיפורים מהילדות של סבתי שמעולם לא שמעתי עליהם. חלקם גם מאוד עצובים וזה גרם לי לחשוב שלפעמים אנחנו, הילדים, עצובים ומקטרים על דברים שטותיים במקום להגיד תודה על מה שיש לנו.

 

סבתא ג'וסלין:

"הייתי מוקסמת מההתעניינות וההבנה, ממה שחווינו בתקופה הזו.  בנוסף, מלאת הערכה על השליטה של נועה בטכנולוגיה.  מאוד התרגשתי ונהניתי לעבוד עם נועה. 

מורה מובילה אילת שחק

תשע"ו 2016