מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מרטה לקסנר, נולדתי בשנת 1946, בדנמרק.

כשהייתי ילדה לא היתה תנועת נוער "בני עקיבא". היתה תנועת נוער של יהודים צעירים, זו היתה קבוצה של נערים מגיל 12-18. הילדים עשו פעילויות – זה לא היה דתי, אבל עדיין הייתי הולכת והיה שם מחנה. במחנה שהייתי בו, הייתי עם כל סקנדינביה (דנמרק, שוודיה, נורבגיה ופינלנד) – היו צעירים יהודים וצעירים שאינם יהודים. לפעמים היינו נפגשים בערב ולפעמים בסוף השבוע. הכרתי שם המון חברים, זה דומה לבני עקיבא אבל פחות דתי.

כשהייתי קטנה הייתי אוכלת הכל, חוץ מכרובית. המשפחה שלי היתה בדנמרק המון שנים (100-200) וזה אומר שהמשפחה שלי היתה רגילה לקבל אוכל כמו הדנים. האוכל הדני היה מאוד פשוט וכלל המון ירקות, כמובן שהכל היה כשר.

הייתי משחקת בהמון משחקים עם החברות שלי קלפים, הלכתי לכדור יד, שרתי במקהלת בית הספר. כשהייתי קטנה, היתה בובה מנייר ועשו לבובה בגדים מנייר. עשיתי גם רקמות וסרגתי המון. הייתי ילדה מאוד שקטה. האח שלי היה יותר מבוגר ממני ב-7 שנים, אז הייתי "הקטנה" בבית. חוץ מזה שנולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה שבה ההורים שלי היו במחנות ריכוז. היה להורים שלי מאוד קשה – "כשיצאו ממחנות הריכוז נולדתי וזה היה כאילו נס בשבילם, אז ידעתי שאני צריכה להתנהג יפה".

הייתי יחד עם ההורים שלי כל הזמן, אבל לא דיברתי הרבה. הייתי בבית הספר עם עדות שונות (יהודים, נוצרים ומוסלמים) היה בסדר ולא היו בעיות. חוץ מזה שהבית שלי לא היה כל כך דתי. אני הלכתי לבית הספר בשבת. אבא שלי עבד בשבת, כי אז עבדו בשבת. היה לי חופש כאשר היו חגים יהודים ונוצרים ובימי ראשון. הייתי רגילה לזה ככה זה היה ואנשים היו מאוד נחמדים. היו לי חברים יהודים ולא יהודים. היה לנו שיעור עברית ויהדות בימי ראשון ואז הייתי יחד עם צעירים כמוני והם היו חלק מהחברים שלי.

כמו שסיפרתי, נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה ההורים שלי היו במחנות ריכוז. ידענו בבית לא לדבר על זה ואז הילדים שלנו התחילו להתעניין בזה. בית הספר שלי התחיל בשעה 8:00. מאוד אהבתי ללכת לבית הספר הייתי תלמידה מאד טובה.

חופש אחד בדנמרק השכרנו בית ועשינו טיולים עם המשפחה והחברים. היה לנו אז בבית הכנסת משהו כמו בת מצווה שם עשינו מסיבה ופעם בשנה הם עשו בבית הכנסת לכל הבנות בנות 14-15.

כיום אני גרה בדנמרק ויש לי 3 ילדים ותשעה נכדים בריאים ושלמים.

הזוית האישית

סבתא: נהנינו מאוד צחקנו הרבה. יונה: נהניתי מאוד הרגשתי קצת יותר קרובה לסבתא.