מאגר סיפורי מורשת

הקדמה על סבתא שלי איילה

סבתא שלי נולדה בת"א בשנת 1949 להוריה – סבא יוסי וסבתא רבקה (רגינה) למשפחת לוי. סבא יוסי הגיע לארץ מפולין ב- 1936 בגיל 17 כחלוץ, הצטרף לקיבוץ בית אורן שבכרמל והשתתף בחומה ומגדל בהקמת הקיבוץ חניתה שבגבול לבנון. הוא גם השתתף בכוחות הפו"ש (פלוגות שדה) בהנהגת אורד וינגייט ולקראת קום המדינה הוא היה חבר באצ”ל.

איך חיינו בתל אביב הקטנה

תל אביב הקטנה הייתה בנויה רק עד הירקון, הרחובות הראשיים שלה היו: בן יהודה, דיזינגוף ואלנבי.

אני גרתי קרוב לשוק הכרמל. הרחוב שבו גרתי לא היה סלול ולא היו בו מדרכות אלא שביל דק ממרצפות. כל הבתים הוקמו על חול ים זהוב ורך. בחולות שיחקנו, וגם המבוגרים ישבו בערבים ודיברו.

ברחוב שלנו היו בתים בני 2-3 קומות ובניהם צריפי עץ. אנחנו גרנו בצריף בן 2 חדרים ומטבח. שירותים היו בחוץ בצריף קטן ובנפרד היה חדר רחצה עשוי מפחון ובו התקלחנו. השירותים והמקלחת היו משותפים לשני צריפים. לא היה נייר טואלט ולכן השתמשנו בריבועי נייר עיתון.

בצריף היו 2 חדרים גדולים. בחדר ההורים היה שולחן אוכל גדול ויפה מכוסה בלוח זכוכית עבה. היו אנשים ששמו צילומים של בני משפחה מתחת ללוח זכוכית. היתה גם מיטת ברזל גדולה ששימשה בלילה להורים לשינה, וביום כיסו אותה בכיסוי צבעוני ויפה והיא שימשה כספה. בחדר השני ישנו אני ואחותי הקטנה בשתי מיטות ברזל לבנות {מיטות תינוק} והיה גם ארון בגדים גדול ששימש את כל המשפחה. כמעט ולא היו צעצועים. הייתה לי בובה שלא נפרדתי ממנה וכל בני המשפחה הכירו אותה והתייחסו אליה כאל בת משפחה ותמיד שאלו מה שלום בובה רותי…

במטבח היו שלוש פתיליות על השיש ועליהן הונחו סירי הבישול. מתחת לשיש היו ארונות המטבח שכוסו בוילון בד שאמא תפרה. אמא שלי תפרה לנו (לי ולאחותי) ולעצמה שמלות וסרגה לנו סוודרים ואפודות מצמר. היא גם רקמה מפות יפות. היו לה "ידי זהב".

אני למדתי במשמרת שנייה בכיתות א' ב', מ-12 בצהריים עד-4 אחה"צ, מפני שלא היו מספיק כיתות לימוד וגם לא מספיק בתי ספר.

כל יום היה מגיע החלבן לשכונה. הוא הגיע בעגלה רתומה לחמור ועל העגלה היו לו הרבה כדים מלאי חלב. הוא דנדן בפעמון ברזל כדי לסמן שהוא הגיע, וניגש לדלת הבית עם כד חלב, ממנו שפך חלב לסיר של אמא שלי לפי הכמות שהיא ביקשה. את החלב אמא שלי הרתיחה (היא הרתיחה כדי לפסטר כנגד חיידקים) עד שנוצר מעליו קרום. אני לא הסכמתי לטעום אותו.

כל יום גם הגיע מוכר הקרח עם עגלה וסוס. גם הוא דנדן בפעמון ברזל ואליו הגיעו השכנים עם מצבטים לנשיאת גושי הקרח. את גוש הקרח לקחנו הביתה ושמנו בחלק העליון של המקרר. תוך יום גוש הקרח נמס, הצטברו ממנו מים במגירה התחתונה, שפכנו אותם ולמחרת קנינו גוש חדש. וכך קיררנו את האוכל שבמקרר.

מוכר נוסף הגיע אלינו לחולות עם עגלה וסוס, מוכר הנפט. גם הוא דנדן בפעמון ברזל גם אליו הגיעו עקרות הבית עם ג'ריקן מפח והוא מילא להם נפט. את הנפט שפכו לתנור חימום תוצרת "פרידמן" והחום שלו היה מקסים אבל הריח לא… לנפט היה שימוש נוסף, כנגד כינים. הכינו תערובת של נפט, שמן וחומץ ביחסים שווים ומרחו את זה על השיער כדי להוציא את הכינים.

פעם בכמה חודשים הגיע לשכונתנו מחדד הסכינים. הוא העמיד על החול מתקן משונה עם דוושת רגל שסובבה גלגל. את הסכין שם על הגלגל המסתובב וכך התחדדה. כל הילדים עמדו מסביב לאיש והתבוננו בעניין רב. האימהות הביאו לו סכינים ומספריים לחידוד.

מידי פעם הסתובב בשכונה שלנו אוסף בקבוקי זכוכית. הוא היה מכריז בקולי קולות "בק-בוקים בק-בוקים" ושם אותם בשק על גבו.

מה אכלנו

בגלל הצנע, אנו ילדי העיר אכלנו עוף אחד לשבוע לכל המשפחה. גם ביצים אכלנו מעט, ביצה אחת ליומיים לילד. בכפרים ובמושבות התגברו על הצנע בעזרת משק עזר בחצר. גידלו תרנגולות, יונים, עיזים, עצי פרי וירקות בערוגות. סבא ארנון (בעלה של סבתא איילה) גדל במושבה כזאת, רחובות, והם נהגו לקרוא לתל – אביבים  הרזים "פרצוף צנע"… כדי לעקוף את המחסור באוכל, אנשים רבים נסעו באוטובוסים לכפרים ולמושבים וקנו מהם באופן לא חוקי עופות וביצים. לפעמים היו פקחי מזון עוצרים את האוטובוס באמצע הדרך ומחפשים בסלים אוכל מוברח… גם פירות היו יקרים ולא לכולם הייתה אפשרות לקנות. לבי"ס לא הרשו לנו לקחת פירות כדי לא לגרום אי נעימות  לילדים שאין להם.

בביה"ס היה מטבח שבישל ארוחת צהריים לילדים של אמהות עובדות. ילדי כיתות ז', ח' עבדו בתורנות במטבח ועזרו להגיש את האוכל לילדים וגם אכלו איתם. בראש כל שולחן ישבה מורה שהשגיחה על ההתנהגות והנימוסים.

פעם אמא שלי אירחה קרובי משפחה מאמריקה ולא היה לה בשר להגיש. הלכנו אימא ואני לכפר ג'ימוסין (עכשיו עומד במקומו קניון איילון בר"ג) ואימא קנתה מהחקלאי יונים. משם הלכנו לשוחט בבני – ברק ומשם לסיר הבישול. כמובן שבעת הארוחה כשהבנתי מי מונח בצלחת, זעקתי בקול גדול וברחתי מהחדר.

למרות המחסור, אנחנו הילדים לא הרגשנו רעבים אף פעם! היה לנו בשפע לחם ומרגרינה, גבינה לבנה, ריבה, ירקות ופירות. לפעמים קיבלנו מאמריקה חבילות עם בגדים ישנים ונורא מגונדרים שלהם ואוכל. הדבר שהכי אהבנו היה פחית עגולה מלאה חמאה אמריקאית מלוחה. לפעמים בלילות חורף קרים אכלנו פרוסות לחם שחור קלויות על פרימוס ומרוחות בשיני שום. זה היה מעדן בעינינו. הבישול נעשה על פרימוסים. בתחתית הפרימוס היה מיכל מתכת אותו מילאו בנפט, הדליקו אש ועל זה הניחו את הסירי בישול. הפרימוס גרם לפיח שהשחיר את הקיר.

בגדים

הלבוש היומיומי היה צנוע בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה. גברים לבשו מכנסי חאקי וחלוצת חאקי או לבנה או "גופיית סבא". הנשים לבשו חצאיות ושמלות ליומיום. באירועים חגיגיים לבשו חליפות (קוסטיום), חצאית וג'קט נעלי עקב ותיק תואם. לילדים לא היתה תלבושת אחידה בבית ספר ולבשו בגדים מאוד פשוטים. את הסוודרים אמא סרגה במו ידיה.

יום כביסה

פעם בכמה שבועות הייתה באה אלינו כובסת תימניה לכבס מצעים ומגבות. היא אספה ענפים יבשים והבעירה מדורה קטנה בחצר ליד הבית ועל המדורה הניחה סיר ענק מלא מים עד שרתחו (קראנו לזה דוד כביסה). כשהמים רתחו הכובסת גירדה סבון בפומפייה לפתיתים גדולים עד שימסו. היא שיפשפה כל סדין בפיילה (גיגית) קטנה מברזל, על גבי פח ברזל מגולוון ואז הכניסה לסיר את הכביסה להרבה זמן עד שהייתה נקייה. ואז הכניסה לסיר חומר כחול עטוף בבד ("כחול לכביסה") שגרם לכביסה להיות צחורה. לאחר מכן היא העבירה עם מערוך כל פריט לסיר ענק אחר ובו מים קרים. ואז סחטה בקושי רב עד שהכל היה סחוט היטב ומשם לחבל.

אמא והכובסת העמידו קרשים ארוכים בחולות משני צדדים וביניהם מתחו חבלי כביסה. את המצעים תלו חצי מצד אחד וחצי מהצד השני של החבל ובלי אטבים (פשוט כי לא היו). אנו הילדים אהבנו במיוחד לשחק מחבואים בין הסדינים הרטובים, לפעמים אפילו הפלנו סדין לחול בלי כוונה וחטפנו צעקות מכל האמהות והשכנות.

איך בילינו

בתוך הבית שמענו רדיו. לילדים הייתה תוכנית מיוחדת "פינת הילד" כל יום בצהריים כשחזרנו מהגן. שיר הפתיחה היה מוכר וחביב על כל ילדי המדינה ("בואו ילדים קדימה והזמינו גם את אימא…"). לילדים קצת יותר גדולים היו תסכיתים, כלומר סיפורים שמוקראים ע"י מספר קריינים שגילמו את הדמויות. היו גם תסכיתי מתח פעם בשבוע וחיכינו להם בציפייה גדולה.

בערבי החורף היינו במיטות כבר בשבע בערב והקשבנו לאבא מקריא מסיפורי ש"י עגנון או קטעים מהעיתון. בשבתות אחרי הצהרים בקיץ הלכנו לגלידה ויטמן ברחוב אלנבי ליד שוק הכרמל וקיבלנו גביע גלידה מתוקה ונפלאה. לפעמים היינו ממשיכים עד לשוק בצלאל וקונים חצי מנה פלאפל באחד מהדוכנים הרבים. בקיץ נסענו באוטובוס לחוף ג'בליה ביפו להתרחץ בים ואכלנו תירס חם מהמוכר שעמד עם עגלה לאורך הטיילת וגם קנו לנו סברסים מדוכנים מלאי קרח ועליהם הפרי.

משחקים ואוספים

אוספים: רוב הילדים נהגו לאסוף בולים, "זהבים", ג'ולות, גוגואים, פקקים, מפיות, גלויות  מהארץ ומהעולם.

בולים – קיבלנו המון מכתבים מהארץ ומחו"ל, גזרנו את הבולים שמנו אותם בצלוחית עם מים עד שהבול התקלף מהנייר, ייבשנו אותו ושמנו באלבום בולים לפי נושאים.

זהבים – אלה עטיפות צבעוניות ומבריקות של שוקולד (בונבונים), שהינו מפרידים מהם שכבה לבנה מהשכבה המבריקה ואותה יישרנו עם שתי אצבעות ושמנו בקופסת האוסף.

גוגואים – (במושבה רחובות של סבא ארנון כינו את זה עג'מים) אלו גלעיני מישמש שנהגנו לרחוץ ולייבש לאחר האכילה, ושיחקנו בהם כמו בג'ולות. (היו גם גוגואים מזויפים שהיו מגלעיני שזיף… והיו נחותים).

פקקים – אספנו פקקים משוננים של בקבוקים ונהגנו לסמן את הצורה של הפקק על קרטון וכך קיבלנו "מטבעות".

מפיות – לא היו מפיות נייר בשימוש יומיומי. את המפיות הביאו לנו מבתי קפה, מאירועים חגיגיים וכו'… על המפיות היו ציורים של מקומות, פרחים, ציורי קומיקס, קריקטורות ועוד. היינו מחליפים בינינו מפיות נחשקות ונהנים מאוד.

גלויות – מאחר ולא הייתה טלוויזיה ולא טיילו בחו"ל, לא ידענו איך נראה העולם. הגלויות מהארץ ומהעולם הראו לנו מקומות וערים והציתו את הדימיון שלנו.

משחקים: קלאס, חמש אבנים, חבל, שני חבלים, חמור ארוך, שלום אדוני המלך, הקפות (ארבע תחנות), מחניים, מחבואים וכו'.

בריאות

בשנות החמישים, בילדותי [1950 –1957] מחלות ילדים היו נפוצות. אני חליתי באדמת, חצבת, אבעבועות רוח וסקרלטינה [שנית], מחלות ילדים מאוד מדבקות. לא הלכתי לגן בזמן המחלה והשתעממתי בבית. באחד הימים בעודי חולה שמעתי נקישות על חלון חדרי ולהפתעתי ראיתי את הגננת שלי. היא באה לראות מה שלומי אך לא העזה להיכנס פן תידבק ותדביק את ילדי הגן. מאוד התרגשתי ושמחתי לבואה. כשהיה לי כאב אוזן, חיממו לי את האוזן הכואבת במנורה כחולה לכמה דקות והוקל לי. המבוגרים השתמשו במנורה הכחולה לכל מיני מכאובים בגוף,  בברכיים, בכתפיים וכו'.

כשמישהו היה מאוד מאוד מקורר בחורף טיפלו בו ב"כוסות רוח" (ביידיש: ביינקעס). הייתה בבית קופסא עם 12/16 כוסות. בזמן הטיפול מרחו כוהל בתוך הכוס, הדליקו אש בכוס לחימום  ומיד הדביקו לגב. המטופל שכב עם הכוסות כחצי שעה אח"כ מרחו לו משחה מסריחה לחימום הגב, פיג'מה חמה ומיד למיטה. ברוב המקרים זה עזר מאוד.

יש פתגם שאומר: "זה עוזר כמו כוסות רוח למת" – ז"א  זה לא עוזר.

טיפול בעלוקות חיות. לאנשים מבוגרים שהלכו לטיפול הצמידו עלוקות לגוף והן מצצו מעט דם. זה הועיל במקרים של לחץ דם גבוה, עקיצות דבורים וכו'.

כל יום נתנו לנו כף שמן דגים (אומגה 3) שמאוד לא אהבנו. כדי לעודד אותנו קיבלנו גם סוכריית טופי (כדי להמתיק את הגלולה…).

הזוית האישית

המשוב של נועה: אני אהבתי מאוד ללמוד על העבר של סבתא שלי ולבלות איתה יותר זמן. למדתי ממנה על החיים פעם מפני שאין את החיים האלה בימינו וזה מאוד מעניין. אני הרגשתי כאילו אני נכנסת לספר היסטוריה… לא חשבתי שכל כך הרבה דברים השתנו מאז ועד היום.

המשוב של סבתא איילה: ראשית כל והחשוב מכל, העבודה המשותפת קירבה בינינו סבא וסבתא לבין נועה נכדתנו היקרה, בעיקר משום ששיתפנו אותה בסיפורי הילדות שלנו שאליה אנחנו מתגעגעים. חשנו שהסיפור האישי שלנו מעשיר אותה ודרכו היא נחשפת לפרקים חשובים בתולדות המדינה בראשית דרכה.