מאגר סיפורי מורשת

שמי אורית דננברג, נולדתי בכפר- סבא בשנת 1954,

גדלתי עד גיל שתים עשרה ברמת-גן.

בילדותי, בסביבות השעה ארבע, אחרי ביה"ס ואחרי שעשיתי שיעורים, ירדנו למטה לשחק עם חברים ושכנים. שחקנו בתופסת, קלאס, חבל וקפיצות בגומי.

כשהייתי בכתה ו' לקחו אותנו לבריכה (גלי גיל) ולימדו אותנו שחיה. בזמני לא היו מחשבים ולא היתה טלוויזיה. היה רק רדיו.

בגיל שתיים עשרה לערך, הורי (סבתא ממי וסבא יוסף) עברו לגור בת"א, בדירה שממי גרה בה היום. פה כבר שיחקנו בנוסף לחבל, קלס, גומי, חמור חדש, תופסת, חמש אבנים (שבהם הייתי אלופה), דוק, ודמקה. אבא שלי לימד אותי לרכוב על אופניים, בחניה של בית המשפט ליד הבית שלנו.  דוד שלי אימן אותי בימי שישי, באופן אישי, בכדור עף ,כך שבשיעורי הספורט הייתי מאוד טובה בזה.

כשהייתי בתיכון, הורי קנו טלוויזיה בשחור ולבן. אבל גם אז אבא שלי הגביל אותי בזמן הצפייה.

אז גם לימדו אותנו בשיעור מתמטיקה, את השיטה הבינארית (הבנויה מהמספרים 0,1) שמסתבר שזה היה בסיס למחשבים הענקיים, שהתפתחו, אבל רק באוניברסיטה השתמשתי במחשב שהיה ממוקם שם פיזית.

אחרי התיכון התגייסתי לצבא, ואחרי השחרור התחלתי ללמוד באוניברסיטה ובמקביל לעבוד.

במקום העבודה שלי, סבתא שושנה שהיתה מרכזנית, הכירה ביני לבין סבא. סבא הגיע פעם כדי לראות מי אני ואני כלל לא הבחנתי בזה, בהמשך התחלנו לצאת והתחתנו.

בזמן הפנוי שלי אני אוהבת לקרוא, ללכת לחדר כושר, לראות טלוויזיה ולהתראות עם חברות.

להיות סבתא זה נפלא,  אני זוכרת את הבוקר שאלעד (הבן שלי) בישר לי שאני סבתא. ואני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הנכדים שלי ומנסה לפנק אותם עד כמה שמתאפשר לי.

הזווית האישית

נוגה- אני נהניתי מאוד לשמוע על הילדות של סבתא שלי. אני לא ידעתי הרבה דברים שעכשיו אני כן יודעת.