מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות שלי

אני ואלמוג
אני אשתי ואבא של אלמוג
אני מכניס לילד נעץ לאף

אני נולדתי בשנת 1937, לאמא שלי קראו טובה ולאבא שלי קראו צבי, היו לי שבעה אחים ואני הייתי האח האחד לפני אחרון שנולד.

כשהייתי קטן עוד לא היו טלפונים. בבית הספר היינו קובעים להיפגש אחרי הצהריים ואם מישהו לא יכל לבוא הוא לא יכל היה להודיע שהוא לא מגיע כי לא היה איך.

כמעט תמיד אחרי בית ספר, הייתי הולך לחבר או חבר היה בא אלי ואם לא הייתי חוזר הביתה אמא הבינה שהלכתי לחבר ולא הייתה דואגת. לפעמים הדרך הביתה היתה דרך ארוכה, גם בלי מכוניות היינו הולכים ברגל, אם החבר היה גר בקצה השני של חיפה זה לא היה משנה, היינו הולכים בכל זאת ברגל. חיפה בנויה על רכס הרים אז תמיד היו עליות וירידות ודרכים קשות אבל אנחנו אהבנו ללכת ברגל וגם היו הרבה פחות מכוניות.

החבר הכי טוב שלי בימים ההם היה חיים. היינו חברים כבר מהגן. לחיים היו נחיריים גדולים. כשהיינו בני חמש שכנעתי אותו שיכניס נעץ לאף, רצינו לראות מה יכול לקרות. חיים הכניס את הנעץ לאף הפוך וזה נתקע. עם כל נשימה זה נכנס עמוק יותר. רצנו לבית חולים כרמל שהיה ממש קרוב לגן. שם בפינצטה הוציעו לו את הנעץ. אמא שלו נבהלה מאוד, הוא היה בן יחיד, אבל עד שהיא ידעה על זה כבר חזרנו לגן וידענו שהכל בסדר. מזל שלא היו טלפונים כך שלקח זמן עד שמישהו הודיע לה  וכך היא לא היתה איתנו בבית חולים כי הצעקות שלה היו ממש חזקות…חיים המשיך להיות חבר שלי כל השנים בבית הספר בצבא ועד היום.

הזוית האישית

מילון

פצלוחה
קטנה ורזה

ציטוטים

”"תמיד תהיי הפצלוחה שלי"“

הקשר הרב דורי