מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 בהיותי ילדה כבת 6, זכרוני לוקח אותי לשדה תעופה בבגדד. לאחר ההלם הראשוני שקבלנו כאשר הורינו הסבירו לנו שאנחנו עומדים לעזוב את בגדד ועולים לארץ ישראל. ארזנו מספר מזוודות עם מעט בגדים ,לא הרשו לנולקחת צעצועים או ספרים, כך הגענו לשדה התעופה בבגדד. משפחתי עולה למטוס שמביא אותנו לארץ ישראל. בגלל צפיפות במטוס הושיבו אותי על רצפת המטוס. נחתנו בשדה תעופה בקפריסין להחלפת מטוס. לאחר מכן נחתנו בישראל, (חלק מזה סופר לי על ידי הורי).

 

בקפריסין קבלנו עוגות ולימונדה לשתייה לאחר מכן המשכנו בטיסה לישראל. כיוון שהיו לי שתי צמות ארוכות אמי דאגה לסרק אותי ולקשור לי סרטים אדומים ואז בשדה התעופה בישראל נגשה אליי אישה לבושה בחלוק לבן משכה בידי בכוח הכניסה אותי לבדי לחדר צדדי פזרה לי את הצמות זרקה את הסרטים לפח וריססה לי את כל הראש בחומר מגעיל שנקרא דידיטי לאחר מכן החזירה אותי למשפחתי כשאני צורחת ובוכה. עליי לציין שעד היום שאני אישה מבוגרת אמא לילדים וסבתא לנכדים, (תודה לאל), אני זוכרת מעמד זה כרגע הקשה ביותר שעברתי בעלייתי ארצה.

 

משדה התעופה עברנו למחנות עולים. מכאן מתחיל סיפור הילדות שלי לעומת הילדות של נכדתי אופיר.כל משפחתי בזמן העלייה מנתה 6 ילדים מגילי 11 שנים עד גיל 3 חודשים,זוג הורים וסבתא. הגענו למעברת תלפיות בירושלים. קבלנו אוהל גדול ללא ריצוף, ללא מיטות ללא כלי אוכל, בקיצור אוהל ריק. הורי שלא דיברו את השפה העברית היו צריכים למצוא את עובד הסוכנות באזור כדי לקבל את הציוד הדרוש על מנת לגור באוהל. מכאן מתחילים ההבדלים בין הדיור וצורת החיים ביני הסבתא לבין נכדתי.

 

באוהל לא היה אור, לא היו שירותים, לא היה ברז מים, במקום חשמל הייתה לנו מנורת נפט במקום שירותים היה לנו מבנה בחוץ עם חור גדול שאמי הצטרכה ללוות כל אחד מאתנו לשירותים, מים סיפקו לנו פעמיים בשבוע במכלים גדולים.כמובן גדלתי ללא משחקים ללא פרטיות ישנו כל המשפחה באוהל אחד, אוכל קיבלנו באמצעות תלושים. אבל הצלחנו כילדים לבנות לעצמנו חיים המתאימים לילדים, בנינו לעצמנו צעצועים, התחברנו לילדי המעברה הנוספים, שיחקנו המון מחוץ לאוהל והינו מוקפים בבני משפחה נוספים שהגיעו במסגרת העלייה.

 

לכן למרות כל הקשיים זכורה לי ילדות שמחה, מאושרת שהייתה מלווה בהמון אהבה ועידוד שקיבלתי מהורי וממשפחתי המורחבת. סך הכול גדלתי במעברה במשך 4 שנים. במשך שנים אלו זכורה לי הציפיה למכלית המים שהגיעה פעמיים בשבוע. את המים האלה אגרו הורי בפחים גדולים. בראש ובראשונה נשמרו מים לשתייה. לאחר מכן מים לשטיפת כלים ואותם מים שימשו לשטיפת רצפת האוהל. המים שבהם התרחצנו שימשו לכביסה .

 

את האוכל הורי קיבלו עבור המשפחה תמורת תלושים שהיו כרוכים בעמידה בתור 3 פעמים ביום. בקור, בגשם ובחום. כמובן לא תמיד אהבנו את האוכל שקיבלנו אבל למרות הכול אכלנו אותו כיוון שהינו רעבים. הקור הירושלמי כולל חורפים שבהם ירד גם שלג ואני ומשפחתי ישנים באוהל עם מעט מאוד שמיכות וכמעט ללא חימום, מלבד פתיליה קטנה שעמדה בפינת האוהל שעליה חיממנו מעט אוכל וגם שימשה לחימום.לאחר המגורים באוהל  הטיבו אתנו ועברנו לפחון. הפלא הגדול במגורים בפחון  היה חשמל. זה היה יתרון גדול, אבל שאר התנאים נשארו כמו החיים באוהל.

 

זכורה לי ההגרלה שעשינו כל ערב האחים והאחיות ביננו, מי יזכה לישון עם סבתא כדי להתכרבל אתה ולקבל מעט חום בלילות הקרים. 

אמא של סבתא רבתא של אופיר ואחותה בלבוש מסורתי באירוע חגיגי.

 

אותה אמא של סבתא רבתא של אופיר בחצר בית בירושלים

 

המסקנה שלי לגבי ילדות שמחה ומאושרת, כנראה תלויה לרוב באהבה ובתמיכה, בחיבוק גדול שמקבלים הילדים מההורים מהסבים והסבתות ומכול המשפחה המורחבת. הגעתי לגיל בית הספר, לא היה לי ילקוט, לא מטרייה ולא מכשירי כתיבה. במקום ילקוט הייתה לי קופסה מפח שבה שמתי את פרוסת הלחם עם הריבה שאותה אכלנו כל יום, את חצי המחברת וחצי עיפרון שקיבלנו מבית הספר. החלק הקשה ביותר שהיה לי בהליכתי לבית הספר בחורף היה הקור שהרגשתי באצבעות שקפאו לי מקופסת הפח שהחזקתי ביד. בגלל זה סבלתי זמן רב מגירוד באצבעות בגלל אבעבועות.

 

למרות כל הקשיים בילדותי הצלחנו כילדים לבנות לעצמנו עולם המתאים לילדים. את רוב היום בילינו בחוץ בחיק הטבע, בנינו לעצמנו כל מיני משחקים כמו קורקינט מארגז ירקות, כדור מבגדים ישנים, נדנדות מחתיכות עץ וחבלים. טיפסנו על עצים ורדפנו אחרי פרפרים. לאחר תקופה במעברה התחילה להגיע גם המשפחה המורחבת שלי, (דודים ובני דודים), שהוסיפו לנו שמחה רבה כי היו שם ילדים בגילנו .כך עברנו ארבע שנים של מגורים באוהל ובפחון ולאחר מכן עברנו למגורי אבן. השמחה וההתרגשות הגיעו לשחקים סוף סוף יש לנו חשמל, ברז מים משלנו ושירותים בחצר.

 

בתקופה בחיים במעברה הספקנו לשכוח את החיים שהיו לנו בבגדד, שם גרנו בבית בין 2 קומות + גג, מרוהט בטוב טעם ובו הרבה עבודות יד של אימי שקישטו את כול הבית, כלי כסף וכלי אוכל יפים להפליא. בכל זאת למרות הקשיים שעברתי בילדות המעברה זכורה לי כילדות שמחה שבא זכינו להמון אהבה, חיבוק ועידוד מכול המשפחה.לאחר מספר שנים בישראל נולד האח הצעיר שלי כך שמשפחתנו מנתה 7 ילדים, הורים וסבתא.

 

עלי לציין את עקשנותם של הוריי שלמרות כל הקשיים שהיו להם הם דאגו שנוכל ללמוד ולקבל השכלה ככל האפשר. עליי לציין בגאווה שאני סיימתי בית ספר תיכון וארבעת אחי ואחיותיי הצעירים ממני למדו גם באוניברסיטה והם בעלי תואריים אקדמיים.

 

עכשיו נעבור לילדות של נכדתי אופיר בת ה-10. אופיר היא הילדה השלישית מארבעה ילדים גרה בדירה בת חמישה חדרים עם שני חדרי שירותים ואמבטיה. ישנה בחדר משותף עם אחותה הקטנה בת 5 וגם על זה היא מתלוננת שצפוף לה. אופיר פעילה בכל ימי השבוע, שוחה, רוקדת, מציירת, (במסגרת חוגים) וגם פעילה בתנועת הצופים. במעט זמן שהיא בבית כמובן היא בטלוויזיה או באייפד או בטלפון. כך שלמעשה היא כמעט לא מכירה משחקי ילדות בחוץ כמו קפיצה בחבל, חמש אבנים, קלאס וכ"ו . למרות זאת גם אופיר גדלה בילדות נפלאה. יש לה הורים ואחים גדולים תומכים ואוהבים שמספקים לה את כל צרכיה כילדה, כמו חופשות משפחתיות, טיסות לחוץ לארץ, חיבוקים ונשיקות ללא סוף. המון עידוד ופירגון על כל הצלחה ועל כל מעשה טוב.

 

אסיים בתחושה שלי שילדים תמיד יודעים ליצור בכל מצב ובכל מקום עולם שמח ומאושר. מתאימים עצמם לכל מציאות ויודעים להפיק את הטוב ביותר בכל תנאי.

 

תודה למדריכה תמר קנדלקר על המפגשים המהנים והמעשירים שעברתי בזכותה עם אופיר נכדתי שהיו לנו שעות איכות מדהימות.

יישר כוח!!

 

תשע"ו