מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות המאושרת שלי במעברת ג'ליל בהרצליה

מטילדה חגי, אלון הנכד ועמית הנין
אני והורי בעלייתנו ארצה מעיראק
החיים במעברה, הילדות המיוחדת והתקופה המאושרת בחיי

שמי מטילדה חגי(כהן). נולדתי בעיראק בעיר בצרה בשנת 1944, אני בת יחידה להוריי אחרי 18 שנים בהן ניסו להביא ילדים לעולם.

משפחתנו הייתה ציונית ומאוד רצו לעלות לארץ, אבל הגבולות היו סגורים ולא נתנו ליהודים לעלות לארץ ישראל. בשנת 1951 התירו ליהודים לעלות לארץ ישראל בהגבלות מסוימות, קודם הקפיאו את הרכוש שהיה רשום על שמם, לא התירו להוציא שום כספים, זהב ורכוש בעל ערך, אפילו לא שעונים. לאבי הייתה חנות של בדים, ברגע שנרשמנו לעלייה הקפיאו את החנות לטובת המדינה. היהודים ניסו בכל מיני צורות להבריח רכוש,זהב או כסף. לפני העלייה למטוס עשו חיפוש יסודי במזוודות. לאחר שעלינו למטוס סיפרו על איזושהי משפחה שפגשנו, הם הכינו עוגה ובתוכה שמו את כל הזהב והכסף שלהם, בזמן הבדיקה במכס המוכס שאל: "מה זאת העוגה הזאת" והם ענו שזה בשביל הילדים שלא יהיו רעבים במטוס. המוכס אמר להם :"אם כך אני רוצה חצי עוגה" והם נבהלו, כי פחדו שיבצבצו דברי הזהב שיש בעוגה. למזלם העוגה נחתכה, המוכס לקח חצי והם ניצלו. כמו כן אישה אחת כרעה ללדת בהמתנה למטוס.

הדרכון העיראקי שלי

תמונה 1

 

על הדרכון כתוב בערבית ובאנגלית: 'הממלכה העיראקית' (אז היה שלטון מלוכני בעיראק)

תמונה 2

כשהגענו לארץ, בהיותי בת 7, הועברנו למעברת ג'ליל בהרצליה. גרנו בפחון שעשוי מאלומיניום. קר בחורף ולוהט בקיץ. מרגע שהגענו למעברה גדלתי להיות "ילדת טבע". אמנם התנאים היו קשים, אין מים זורמים, אין חשמל, השירותים היו מחוץ לפחון. היו שירותים משותפים שעשויים מבור ספיגה עמוק ומכוסה בלוח עץ. בשביל להתקלח אימא הייתה הולכת לברזייה וממלאת מים בדלי ממתכת, ומחממים את המים על הפרימוס ואז יושבים בגיגית ומתקלחים. בשביל לקרר מים בקיץ לשתייה היה לנו ארגז קרח: היינו כל בוקר קונים קרח, עוטפים אותו בשק ושמים מתחתיו את בקבוקי המים. שיעורים היינו מכינים לאורה של עששית ולמעשה חיינו בשדה, כמו שאומרים היום- "בפיקניק", האוכל היה בקיצוב, זו הייתה תקופת הצנע.

בתור ילדה קטנה מיד התרגלתי למצב, כי לא יכולתי להשוות עם מה שהיה בחו"ל. אבי היה ציוני נלהב והיה אומר:"בארץ ישראל נאכל לחם ובצל העיקר להיות בישראל".

אני במעברה, בהיותי בת 8. ניתן לראות שאני רזה

תמונה 3

אני חייתי את החיים היפים של לטייל בשדות, לקטוף פרחים ולעשות מהם זרים, לטפס על עצים ולקטוף תאנים ,ללכת כעשר דקות ברגל מהצריף ולהגיע לים לשחות ולשחק במים. גידלתי כלבים, עד שהיו מגיעים אנשים ממשרד הבריאות ומחלקים לכלבים אוכל מורעל ואז הכלב שלי מת ובכיתי, אבל מיד התאוששתי וגידלתי כלבה נוספת וכשהיא המליטה כמה גורים הייתי מאושרת. אבי קנה כמה אפרוחים ובנה להם לול. גידלנו את האפרוחים שהפכו לתרנגולות מטילות וכל יום הייתה לנו ביצה טרייה שהתרנגולת הטילה. כמו כן אבי קנה עז עם גדי קטן ופעמיים ביום אמא הייתה חולבת את העז – בוקר וערב – תמיד היה לנו חלב עזים טרי.

אני וכל החברות היינו מתאספות ומשחקות – לא במשחקי קופסא ולא במשחקים שצריכים אביזרים (כי גם לא היו) – אלא פשוט שיחקנו ביחד במשחקי כדור, חבל, מחבואים, קלאס, וכו'. מול הצריף שלנו היה פרדס וכל יום כשהחשיך היינו שומעים את התנים המייללים. זה שלא היה הרבה אוכל לא היה חסר לנו בתור ילדים, אכלנו אוכל בסיסי ולא מפנק וזה לא היה חסר לנו. היה בית קולנוע אחד במעברה וידענו איזה סרט יקרינו והיינו הולכים לראותו (זה היה הבידור שלנו). בכל ערב היינו מתאספים ליד צריף אחד שבו גר "מספר סיפורים", כולם כולל ההורים היו מביאים כיסאות ויושבים מסביב, והאיש הנחמד היה מספר לנו סיפורים מרתקים, עד שהילדים התחילו לפהק ורצו לישון.

היו לנו במעברה אנשים שהגיעו מכל מיני גלויות: היו תימנים, היו עיראקים, יוצאי מחנות ריכוז וכו'. השילוב של תרבויות שונות היה מאוד מעניין. גרנו במעברה משנת 1951- 1957.

אני, אמי וכל משפחתה, בחתונה של בן דודה של אמי בתל אביב בשנת 1952/3. אני ואמי נמצאות בתמונה מצד שמאל, אמי בשורה שנייה ואני בשורה שלישית

תמונה 4

למדתי בבית ספר במעברה עד כיתה ו' ואחר כך עברתי לביה"ס ויצמן בהרצליה. הייתי בת יחידה להורי וגרנו בפחון יחד. סבתא שלי הייתה צריכה לבוא לגור איתנו, אז אבי בנה צריף מעץ צמוד לפחון שלנו, שם גרה סבתי מצד אבי. בנוסף בצריף הזה אבי בנה גם מטבח שישמש אותנו. הקשר עם שכנים במעברה נשמר גם לאחר עזיבתנו את המעברה, כיוון שעברנו יחד לאותה השכונה, שכונת נווה ישראל בהרצליה.

בבית דיברנו בערבית עיראקית ומעט מאוד בעברית. אבי קרא בתנ"ך ולכן ידע מעט עברית ואני לא ידעתי כלל את השפה. רק כשהתחלתי ללמוד בביה"ס במעברה נחשפתי לשפה. את הערבית למדתי מאבי, גם לקרוא וגם לכתוב, ועד היום שולטת בשפה.

אבי היה מוכר בדים בעיראק, בארץ לא היו בדים (הייתה חנות אחת של "אתא", בה היו מוכרים בגדי עבודה בקיצוב – כלומר פעם בה כמה זמן היה ניתן לרכוש בגדי עבודה ובצורה מוגבלת. כך גם היה לחמאה, בשר, עוף ושאר מוצרים. ביצים לא היו בכלל, היינו קונים ב"שוק שחור". היו פקחים שהסתובבו באוטובוסים כדי לבדוק אם יש דברים "מוברחים", ואם היה מוצא היה שואל של מי זה. כמובן אף אחד לא היה עונה, כי לא רצו להישפט, ואז הפקח היה מחרים את המוצר.

בעיראק לאחר שנרשמנו לעלייה אבי העביר את הכסף שהיה ברשותו –  1000 דינר – לבנק "אנגלו-פלסטינה" בלונדון. כשבאנו לארץ הוא הלך לבנק וקיבל את הכסף. הכסף הזה לאחר שישה חודשים ראשונים שלנו בארץ אזל. יום אחד משאית שהובילה אבטיחים מהגליל התקלקלה והנהג חיפש מישהו שיקנה את האבטיחים, אבא שלי ניצל את ההזדמנות וקנה את האבטיחים, ומכר אותם במעברה. במעברה חיו הרבה עיראקים, ועיראקים אוהבים מאוד אבטיחים ולכן הם היו קונים 6-8 אבטיחים כל משפחה, כך שהסחורה נמכרה מהר. העניין מצא חן בעיני אבי והוא החליט להמשיך ולמכור אבטיחים. הוא הלך לשוק "החשמונאים" וקנה משאית אבטיחים ומכר במעברה. כשגדלתי קצת גם אני הייתי נוסעת איתו, עולה על המשאית של האבטיחים בשביל לבדוק את האבטיחים (אבטיחים מהגליל היו מתוקים כי לא היו משקים אותם, לעומת אבטיחים מהמרכז שאותם היו משקים ולכן לא היה להם טעם. הייתי לוקחת את האבטיח, מכה בו מלמעלה, עושה בו חור עם האגודל ואחר כך נותנת מכה בשני הצדדים. הוא היה נפתח לשניים, ואז הייתי אוכלת טועמת את הלב של האבטיח וכך הייתי יודעת באיזה אבטיח מדובר).

אמי לא עבדה כיוון שאז הנשים היו עקרות בית וטיפלו בילדים. אבי היה גם גבאי בית הכנסת של המעברה. היו לנו שני ספרי תורה שאבי הביא מעיראק, אחד על שם אחיו שנפטר בגיל צעיר והשני של אשת דודו. את ספרי התורה הוא הכניס לבית הכנסת וכל שבוע היו בודקים את ספרי התורה, שלא נמחקה מהם אות ולכן הוא היה פעיל בבית הכנסת.

אבי מצד שמאל ליד הרב, בבר מצווה במעברה של אחד מהנערים

תמונה 5

לאחר שעזבנו את המעברה אבי חלה במחלת כליות. הוא עבר ניתוח בו הורידו לו כלייה. אמי חלתה והייתה הרבה בבתי חולים. אבי עבד בעבודות דחק במחנה גדנ"ע, עבד בגינון כארבע שעות ביום.

אני למדתי בבית ספר תיכון עד כיתה י' כולל. אז בית ספר תיכון היה עולה המון כסף. כשאמי נפטרה בהיות בת 15 עזבתי את ביה"ס. מאוחר יותר עבדתי כמזכירה במלון השרון בהרצליה ובגיל 17 התחתנתי ועברתי לצפת. לאחר לידת ילדיי למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי כמנהלת חשבונות בכל מיני מקומות.

בקיצור – היו תנאים קשים. זה היה בשנת 1951, שלוש שנים לאחר הקמת המדינה, להוריי היה קשה במעברה. אבל הסתדרנו וקיבלנו את זה: "כשאוהבים, סולחים" כלשון הפתגם. למרות הכל, הזיכרונות שלי מהתקופה ההיא היו טובים והייתה לי ילדות מאושרת.

כיום משפחתי מונה כ 31 אנשים, בלי עין הרע. רציתי משפחה גדולה כיוון שהיתי בת יחידה ואני גאה שהצלחתי וגאה בכל אחד ואחת מהם!

משפחתי כיום

תמונה 6

סרטון בו מספרת מטילדה חגי על המשפחה שלה היום

 

הזוית האישית

מטילדה: התכנית עוררה בי זכרונות רבים, זכרונות של ילדות מאושרת אף על פי שהייתה במעברה. לספר את הסיפורים האלו לנכד שלי, אלון, היה מרגש וזה חיבר אותי עוד יותר ועשה לי טוב. אני מאחלת לאלון הצלחה בחיים. הוא ילד נבון וחכם ואני מאמינה שהוא יצליח.

אלון: בזכות התכנית הזאת למדתי הרבה יותר על סבתא שלי ודברים חדשים עליה ועל המשפחה שלי. זכיתי להיות יותר זמן עם סבתא שלי וללמוד ממנה את הסיפורים האלה. אני מאחל לסבתא שלי שתמשיך להיות מאושרת, שמחה ובריאה.

מילון

קיצוב
ההקצבה היומית לנפש נקבעה על ידי מומחה אמריקני לתזונה, וכללה: לחם אחיד ללא הגבלה, 60 גרם תירס, 58 גרם סוכר, 60 גרם קמח, 17 גרם אורז, 20 גרם קטניות, 20 גרם מרגרינה, 8 גרם אטריות, 200 גרם גבינה רזה, 600 גרם בצל ו-5 גרם ביסקוויט. הקצבת הבשר הייתה 75 גרם לנפש לחודש. כמו כן חולקו כמויות משתנות של ביצים, סבון כביסה, סבון לרחצה, שוקולד, דגים מלוחים, אבקת חלב, ריבה ועוד.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”הזיכרונות שלי מהתקופה ההיא היו טובים והיתה לי ילדות מאושרת“

”פעמיים ביום אמא הייתה חולבת את העז, תמיד היה לנו חלב עזים טרי“

הקשר הרב דורי