מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה  כבירי ואני נולדתי בתימן. אני, שמונת האחים שלי, הוריי וסבא וסבתא שלי גרנו בבית של סבא וסבתא שלי שסבא שלי בנה, דווקא אנחנו גרנו שם בגלל שאבי היה הצעיר ביותר מכל האחים. בבית היו כמה מפלסים ובמרכז הבית גינה מרוצפת. האחות הגדולה ביותר היא נעמי ואחריה יונה, אחריהן עזר ועזריה, אלה היו האחים הגדולים.

עזר ועזריה לא היו בבית במהלך היום והלכו ללמוד עם אבא. נעמי ויונה עזרו במטלות הבית. חמשת האחיות הקטנות הן ברכה, אסתר, אורה, יהודית ואני, אנחנו עזרנו במטלות הבית הפשוטות, כמו לטאטא או לשטוף כלים, לסדר את השולחן וכדומה. לא הייתה אפשרות לקנות לחם, לכן הכנו את הלחם בבית, היינו מפרידים את גרגרי החיטה מהקליפות באמצעות אבן, לאחר ההפרדה היו נשארות חתיכות אבנים בין הגרגרים ואותם אנחנו הילדות הקטנות שטפנו. לאחר מכן נעמי ויונה היו לוקחות את הגרגרים הנקיים וטוחנות באבני ירחיים. את הקמח שהיה יוצא היו לוקחים ושמים בשקית בד. לא למדנו לקרוא ולכתוב בבית ספר, בנות לא הלכו לבית ספר, אז אבא שלנו לימד אותנו בבית. אבא נתן לנו את היסודות והאחים שלנו תרגלו איתנו וענו לנו על שאלות. ככה עזרנו אחד לשני, גם בעבודות הבית, גם בלימודים ובכל נושא. את הכל עשינו בבית או בחצר, החצר שלנו הייתה מקום המפגש שלנו במקום הרחוב, הרבה דברים נעשו בחצר כל עוד לא ירד גשם. אם ירד גשם, זה רק בקיץ – באזור הזה גשמים ירדו בקיץ – החורף היה יבש וקר מאוד. דיברנו שם בערבית בניב שרק היהודים דיברו בו, והוא היה דומה יותר לעברית.

מנהגים חגים ואוכל

גרנו בשכונה יהודית אז חגגנו חגים יהודיים כגון פסח, חנוכה, פורים ועוד. לא היה יותר מדי גיוון באוכל, לא יכולנו להתנסות במאכלים חדשים אז אכלנו כל יום את אותו הדבר. לארוחת בוקר אכלנו פיתה שאנחנו הכנו טבולה בחלב, לארוחת צהריים היה מרק עם ירקות כמו קישוא, בצל ועוד דברים ובו טבלנו פיתה כמו בבוקר, המבוגרים היו טובלים את הפיתה גם במין דייסת סחוג. בסיום הארוחה כל אחד קיבל פיתה עם חתיכת בשר אחת. בימי שישי היינו מתחילים בהכנת הקובנה, שמנו חמאה בתחתית הסיר של הקובנה ומעל שמנו את כדורי הבצק, אחרי זה שמים את הסיר לאפייה לכל הלילה והחמאה נמסה ועוטפת את כל כדורי הבצק. ביום שבת היינו מוציאים את סיר הקובנה מהתנור ואוכלים. ארוחת הצהריים הייתה כמו בשאר הימים.

לא היה ברז בשביל מים, היה צריך לשאוב מים מהבאר. בבית הייתה באר מים שהייתה בנויה כמעלית בתוך קיר הבניין והפיר הגיע עד מי התהום שהיו קרובים אל פני הקרקע. השאיבה נעשתה מקומת המטבח. קרוב לתקרת הפיר הותקנה גלגלת שדרכה עבר חבל אשר בקצהו העליון היה קשר ששימש מעצור לדלי היורד אל הבאר וקצהו השני נקשר לדלי.

הבית בתימן

קומת המגורים כללה חצר פנימית (פטיו) וסביבה חדרים, מטבח, מחסן וחדרי שירותים. מפלס נוסף שהיה בגובה חצי קומה נוספת, שם היו חדרים ששימשו למטרות שונות, חדר גדול לאירוח בחגים ואירועים מיוחדים וכן חדרים לאחסון מוצרים ביתיים, כלים ובגדים ששימשו לאירועים חגיגיים. בחדר הגדול הייתה נישה בקיר סגורה בדלת עץ ששימשה לאחסון הספריה של אבא ועוד נישת חלון ששימשה לאחסון תרופות. ממול לחדר זה היה חדרון ששימש לכל מיני מטרות בהתאם לצורך. חדר שינה, חדר משחקים, אחסון של חפצי בית ועוד. ארונות ניידים לא היו אלא גומחות בקירות, פתוחים או סגורים בדלתות עץ. מיטות או כיסאות ישיבה לא היו. על רצפת הבטון נפרשו שטיחים מקיר לקיר ארוגים בדרך כלל מצמר עיזים. כריות משענת פרושות סביב הקירות ומזרונים לישיבה פרושים על הרצפה לאורך הקירות. ובאמצע מרחב פתוח, שעליו שמים לעיתים שולחן נמוך מותאם לגובה היושבים על המזרנים או השטיחים בעת הגשת הכיבוד, בחג או בעת אירוח.

העלייה לישראל

אמי הייתה בת שלושים ושש כשאמה ובעלה נפטרו, ונאלצה להתמודד עם קיום המשפחה וניהולה כמעט לבד. סבתא עדיין לא התאוששה לגמרי מההלם על מות בנה והתקשתה לעזור לאימא, אולם אחיותיה של אימא וגיסיה ניסו לתמוך בה מורלית. התעוררות העלייה לארץ החלה גם אצל משפחות אחרות, למרות שלא הייתה מאורגנת אלא יוזמה של כל משפחה באופן פרטי. אצלנו הייתה תחושה שההתארגנות נמשכה מספר חודשים, שכן ביחד היינו עשר נפשות, סבתא בת שבעים, אימא בת שלושים ושש ושמונה אחים ואחיות, כשהגדולה בת תשע עשרה וחצי ולקטנה עוד לא מלאו שנתיים. יונה אחותי הייתה כבר נשואה ונשארה עם בעלה. אימא וסבתא חיפשו דרכים לחסוך כסף על מנת לממן את מורי הדרך שליוו אותנו לאורך מרבית המסע שעבר בדרכים לא דרכים. כי מלבד ישוב אחד לא עברנו דרך ישובים או ערים, וגם זה היה ישוב נידח וקטן מאוד.

ההחלטה לממש את העלייה לארץ הייתה לא פשוטה, בעיקר לאשה שכל חייה הייתה יושבת בית ותלויה במידה רבה מאוד בבעלה וחמותה. ערב לפני עזיבתינו התאספנו בביתנו קרובי משפחה שבאו להיפרד. אותנו הילדים העירו מאוד מוקדם ההתארגנויות האחרונות, ההכנות, הכל נעשה בדממה, כשהאיר השחר נשלחנו (חלק מהילדים) בליווי מבוגר אל מחוץ לשכונה היהודית, וחיכינו שם כמה שעות עד שהופיעו שאר בני המשפחה רכובים על חמורים שהיו עמוסים בציוד משני צדיהם, מלווים במורי דרך שגררו איתם מספר חמורים נוספים עמוסים, ללא רוכבים.

מורי הדרך הלכו לצד החמורים וכך החל המסע שיצא מן העיר ועבר ברובו באזורים לא מיושבים, בשבילי עפר ודרכים לא סלולות. מדי פעם הייתה מנוחה קצרה ולרוב בשעות אחר הצהריים המאוחרות הגענו לאכסניה ללינת לילה. בשעות הבוקר המוקדמות התארגנו שוב להמשך המסע כמו ביום קודם. ביום שישי אחד בבוקר התנהל היום כרגיל, אימא החלה בהכנות לשבת כולל בישולים ואפיה. לפני הצהריים קראו לנו לרדת למטה, למטה עמדה משאית עמוסה בחבילות. כשאימא הגיעה עזרו לנו לעלות למשאית והחביאו אותנו בין החבילות והזהירו אותנו שנהיה בשקט ולא נצא מהחבילות. חיכינו זמן מה עד שהמשאית החלה בנסיעה. המשאית הייתה אמורה להגיע לנמל עדן, אך בדרך עצרנו בבית ובעלי הבית אמרו לנו להמשיך להיות בשקט. לאחר יומיים שלושה נדדנו לבית אחר שם נשארנו זמן מה. המעבר ממחנה הסככות אל העיר עדן היה עליה במדרגה מבחינת תנאי המגורים. עדן היא עיר בסגנון מערבי כיוון שהיא הייתה אז תחת השלטון הבריטי.

לאחר שהות של פרק זמן בעדן, שוב הצטרפה אלינו הסבתא סעדה והתגוררה אתנו באותו חדר ריק שמלבד מחצלת לא היה בו כלום חוץ ממעט חפצינו האישיים. לאחר למעלה מחודש אחרי פסח הגיע הרגע המיוחל בו עזבנו את עדן. ביום העלייה, באחד מימי חמישי. הגענו לנמל בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אולם עד שהגיע תורנו לעלות על האונייה כבר ירדה החשכה. מהאנייה השתלשל סולם חבלים עם שלבי עץ שעם כל דריכה עליו התנדנד והיה מאוד לא יציב והשיפוע שלו מתון מאוד. מבין השלבים נראה נצנוץ המים לאור הזרקור שהאיר את אזור העלייה בסולם.

החתונה עם סבא

סבא ואני נפגשנו בפעם הראשונה בדצמבר 1964 כשהוא בא לדירה שלי ושל אחותי אסתר. באוקטובר בשנת 1965, אחרי תקופה של כמה חודשים, סבא הציע לי נישואין. דיברנו עם בני המשפחה וקבענו את החתונה, הלכנו לרבנות שיאשרו את החתונה וקבענו תאריך. חשבנו איפה אפשר לקיים את האירוע כי בבית אי אפשר. דוד שלי היה מזכיר בבית כנסת ושאלנו אותו אם אפשר לקיים את האירוע באולם של בית הכנסת, הוא בירר עם האחראים על בית הכנסת ואישר לנו. הזמנו רק חמישים אנשים, משפחה וחברים שלי ומשפחה וחברים שלו וערכנו את החופה בבית הכנסת, לא היו באולם שולחנות ולא היה שום דבר מוכן מראש. המשפחה הכינה את הכיבוד, אז הכיבוד היה סנדוויצ’ים, ירקות וקצת פירות, שתייה ומיצים וכמה עוגות שהכינו, הכל בעבודת יד, הכל היה בעמידה, החופה הייתה בעמידה, אנשים הסתובבו בעמידה, היו רק כמה שולחנות כיבוד. צנוע ואינטימי.

הזווית האישית

נילי: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבתי, שתינו מאוד נהנינו מהזמן המשותף ואני שמחה שיצא לנו לדבר על נושא העלייה עוד.