הילדות בשואה והעלייה לארץ
אבי יצא מהגטו כדי להביא למשפחה אוכל. הגרמנים הרגו אותו.
שמי דבורה גד. נולדתי בשנת 1933, בשם נעורים: גד פמנבאום. נולדתי בעיר צרסטוחובה, פולין. עליתי לארץ בשנת 1949.
בזמן מלחמת העולם השנייה (1939) אבי אמר לאחי לקחת אותי ואת אמי לבונקר. אבא שלי יצא מהגטו כדי להביא למשפחתי אוכל. הגרמנים תפסו אותו והרגו אותו. אח שלי היה מוצלח מאד בלימודים הוא היה גדול ממני ב – 8 שנים. לאחר שהרגו את אבי, אחי הצטרף למחתרת.
אחי לא אמר לי זאת מכיוון שהוא פחד שאספר לגרמנים שהוא במחתרת והוא לא סמך עלי מכיוון שהייתי קטנה.
בזמן המלחמה אחי נתן כסף לגויה שאמי הכירה כדי שהיא תשמור עלי. לאחר זמן מה אחי סיפר לי שהוא במחתרת ושהוא נקם אל מות אבינו. אחי נתן לי תעודת זהות מזויפת, שמי היה בה קובלסקה, ואמר לי שכנראה אנחנו לא ניפגש יותר לעולם. הוא ביקש ממני לא לשכוח מי אני ומאיפה באתי.
בזמן המלחמה אחי נהרג.
אני נסעתי עם הגויה לביתה שם שהיתי זמן קצר עד שהגויה סילקה אותי מביתה מכיוון שהיא פחדה שיגלו אותי.
לא ידעתי את הדרך לוורשה אך הצלחתי לאחר הליכה רבה להגיע לשם. כאשר הגעתי לוורשה הלכתי לקנות כרטיסים לרכבת לצרסטוחובה. קיבלתי כרטיס ונסעתי לצרסטוחובה.
כאשר הגעתי, הלכתי לבית של האמא של הגויה והיא הסכימה לשמור עלי ללילה אחד. חיפשתי קבוצות יהודים אשר עובדים בגטו. הצטרפתי אליהם וחזרתי לגטו. מהגטו הוציאו אותנו לכל מיני עבודות.
אני הייתי בטוחה שנשארתי לבד. חשבתי שאני לבד אך לאחר כמה ימים אמי הגיעה. בסוף המלחמה הרוסים שחררו את המחנות. אני ואמי יצאנו מהמחנה. היה חורף וירד גשם חזק ולא היה לנו כסף לקנות אוכל. פנינו לצבא הרוסי ובקשנו מהם לעזור לנו. אחד החיילים עזר לנו והוא הביא לנו אוכל.
מכיוון שלא נתנו לנו להיכנס לביתנו (הוא שימש כמחסן תרופות) אז ניסינו להיכנס לבתים של אנשים אחרים. שאלנו גויים האם הם יכולים לעזור לנו. הם לא עזרנו לנו והם אפילו לא הביאו לנו כוס מים. אני זוכרת, שלכל בית שהיינו נכנסים אליו היו שואלים אותנו "אתם עדיין חיים"? כמתפלאים שהצלחנו להישאר בחיים.
אמא של אמרה לי שהיא הולכת למכור קמח בעיר אחרת כדי להרוויח קצת כסף. כשהיא חזרה אמרתי לה שגם אני נוסעת למכור קמח. כאשר חזרנו והמלחמה הסתיימה, נכנסתי לתיכון אך לא הצלחתי ללמוד בו מכיוון שלפני המלחמה למדתי רק שלוש שנים.
העלייה לישראל
נכנסתי לקיבוץ מאורגן. לאחר זמן מה הגעתי לגרמניה שם גרתי בצריפים ועבדתי בניקיון בניינים. אני וחבר שלי יהושע עברנו את האלפים בחורף עם מעט אוכל. הגענו לאיטליה שם חיכינו לאנייה שבעזרת נעלה ארצה.
אני ויהושע נסענו לרומא כדי לראות את הוותיקן. כאשר חזרנו כדי לעלות על האנייה גילינו שהיא כבר הפליגה.
חיכינו לעוד אנייה בשם התקווה.
הפלגנו איתה לארץ ישראל אך האנגלים ששלטו בארץ לא נתנו לנו להיכנס והם שלחו אותנו עם אנייה לקפריסין.
בקפריסין גרנו באוהלים, היו לנו שם תנאים מאד קשים. לא היה לנו מים מכיוון שהיינו צריכים לחכות לאוטו שיביא לנו מים.
יום הכרזת המדינה
ביום של הכרזת המדינה באו"ם אני ויהושע ישבנו ליד רדיו שהיה שם כדי לשמוע את ההכרזה. כאשר שמענו שהכריזו על מדינת ישראל באו"ם שמחנו מאד ורקדנו וקפצנו כל הלילה. אני זוכרת, שהיה גשם מאד חזק וכל הבוץ עף עלינו.
לאחר שנתיים עליתי עם יהושע לארץ ישראל בעזרת אנייה שם גרנו ביפו.
כיום, יש לי שתי בנות שני נכדים וחמישה נינים.
העשרה
התקווה – אניית המעפילים: "התקווה הייתה אניית מעפילים שיצאה מאיטליה והגיעה לחופי ארץ ישראל במאי 1947 כשעל סיפונה 1,414 מעפילים."
תשע"ה
מילון
התקווה - אניית המעפיליםהתקוה הייתה אוניית מעפילים שיצאה מאיטליה והגיעה לחופי ארץ ישראל במאי 1947 כשעל סיפונה 1,414 מעפילים.
או"ם
אומות מאוחדות
ציטוטים
”אני זוכרת שכל בית שהיינו מבקשים ממנו עזרה היה שואל אותנו "אתם עדיין חיים?" “