מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדות במעברה בצל הפדאיונים

סבתא עליזה מספרת
הנכדה שירה- מתעדת הסיפור
במושב התחילו להופיע פדאיונים כמעט בכל ערב, כשהשארנו נעליים בחוץ הם היו נעלמים.

להוריי טובה וישראל רחמני בשנת 1946 בפרס. השם שהוריי נתנו לי היה פרידה, אלא שיום אחד הגננת שלי בגן  החליטה שאני ילדה שמחה ועליזה מידי ומאז היא קראה לי עליזה וזה שמי עד היום.

עלינו לארץ בשנת 1951 בתאריך  51 4 15 כאשר הייתי  בגיל ארבע. הדבר היחיד שאני זוכרת מפרס הוא שכאשר רצינו לעלות הוריי הלבישו אותנו עם הרבה בגדים. כי השלטונות בפרס אסרו על היהודים להוציא את החפצים שלהם ולעלות איתם לארץ. אז לבשנו המון בגדים כדי שיהיה לנו מה ללבוש בארץ ישראל.
לאבי זכרונו לברכה הייתה בפרס חברת אוטובוסים, אולם כשאבי החליט לעלות לארץ הוא נאלץ למסור את החברה לחבר שלו הפרסי. החבר הבטיח לאבי שהוא ידאג למכור את החברה, וידאג להעביר אלינו  את הכסף דרך האוניה, יחד עם שקי הסוכר שאבי ביקש להעביר מפרס לארץ . חיכינו כל יום לאניה שתגיע עם הכסף והסוכר, כדי שבאמצעותם נוכל להסתדר ולהתארגן בארץ. ואז יום אחד החבר התקשר אל אבי וסיפר לו שהאניה טבעה בים עם כל התכולה…
כשהגענו לארץ שלחו אותנו למחנה העולים "שער העליה", מחנה עולים זה היה מקום שבו ריכזו את העולים. שיכנו אותנו באוהלים ונתנו לנו לאכול ולשתות.  מה שזכור לי במיוחד הוא, שסבתא שלי לא הסכימה לנו לאכול את הגבינה צהובה שחילקו לנו כי היא חשבה שזה לא כשר. כל יום היינו מקבלים  פרוסת לחם, מרגרינה, זיתים, גבינה ותפוז , אני זוכרת שכל יום היינו שרים  את השיר  "יופי יופי בן גוריון מרגרינה  וזיתון".
אני זוכרת גם עד היום את האוהל בו גרנו, הוריי וכל משפחתי. האוהל היה עשוי בד שעם כל רוח קלה הוא היה עשוי להתעופף. בתוך האהל היו מספר מיטות מברזל, וזה היה כל הריהוט שלנו . יום אחד שאלתי את הוריי:" איך אפשר לאהוב את כל  שנים עשר הילדים כשמסביב כל כל כך צפוף וקשה בבית"?? הוריי ענו לי: "הילדים  הם כמו אצבעות הידיים, שכאשר אצבע אחת נפגעת זה כואב, ולא משנה איזו אצבע נפגעה, כך אוהבים את כולם במידה שווה.
משער העלייה העבירו אותנו למעברה  בחדרה, למעברת אגרובנק, כאן  היה לנו כבר צריף עשוי מעץ, שבו  יש חשמל מים ובחוץ הייתה לנו גינה יפה. אבי עבד בחווה חקלאית, גידלנו שם ירקות ופירות.היו לנו פרדסים שלמים ואפילו בריכת דגים היה לנו חיים נחמדים ונעימים שם. אלא, עד שיום אחד הוריי גילו,  שאחי היה לוקח בכל בוקר את ילקוט בית הספר ויוצא עם כריך והולך. הוריי היו בטוחים שהוא הולך לבית הספר אבל הוא הלך לים.
הוריי החליטו מיד לעזוב את הכל. עברנו לגור בנגב, למושב אשבול. קיבלנו צריף מפח. היינו 12 ילדים, כולנו הצטופפנו בצריף הקטן והדל . היו לנו הרבה מזרונים פרוסים על הרצפה ועליהם ישנו, בכל בוקר היינו מרימים את המזרונים לערימה בפינת החדר, ולקראת הערב היינו פורסים אותם שוב וישנים בצפיפות נוראה ארבע עשרה נפשות ראש וזנב . לא היו לנו מקלחת ולא שירותים בצריף. היו לנו בכל המושב שלוש מקלחות ששימשו את כל תושבי המעברה, עמדנו בחוץ וחיכינו לתור שלנו כדי להתקלח.
במושב שלנו היה מדריך חקלאי שתפקידו היה להדריך  את האנשים  בעבודת החקלאות  , הוריי גם עבדו בשדה.   הם עבדו בעיקר בגידול סלק סוכר, אבטיחים ,  תפוחי אדמה  ובוטנים. בתקופה זו לא היו פועלים, ולכן כל  אנשי המושב עבדו בכל יום  במשק אחר. לנו הילדים, ביום התורנות שלנו לעבוד בשדה היה יום של חג, כי ביום זה לא הלכנו לבית הספר. זכינו  בארוחות מיוחדות ביום זה, בוקר, צהריים וערב.  בערב מאוחר כשסיימו את העבודה, כל העובדים היו מתארגנים ומתלבשים, ואחר כך היו באים לביתו של בעל השדה שעבדו אצלו, והיו חוגגים בביתו כל הערב.
במושב היתה כיתה אחת  משותפת לכיתות א' ד'. לכל כיתה היה טור משלה והמורה הייתה מתפנה כל פעם לטור אחר. מאוחר יותר בנו מרכז כפרי  בשם "מבועים" שקיים עד היום. בבית ספר זה למדו ילדיי ונכדיי. אני הייתי תלמידת המחזור  השני בבית ספר זה. שם היו כיתות לכל שכבת גיל, התלמידים הגיעו מכול הישובים מסביב. התחלתי ללמוד ב"מבועים" מכיתה ו' (בכיתה ה' רוב הזמן הייתי חולה).
הוריי  עבדו קשה מאוד הם היו צריכים לחפור בורות עמוקים כדי להניח שם את הצנרת. עבודת החרישה נעשתה עם סוס.  הם היו קוטפים את תפוחי האדמה ביד, וגם את הבוטנים ביד. וכן את שאר הגידולים, יותר מאוחר מצבנו הכלכלי השתפר, היה לנו לול תרנגולות מטילות ביצים והיה לנו גם עיזים, ולא היה חסר לנו כלום ברוך ה',  ירקות לקחנו מהשדה ביצים  ועופות מהלול וחלב וגבינות מן העיזים. אימי הכינה בעצמה את הגבינות.
במושב התחילו לפתע להופיע הפדאיונים -ערבים שבאו מסיני בלילות הם היו חודרים לחצרות הבתים  וגנבו כל מה שהיה בחצרות. אם היינו משאירים נעליים בחוץ בבוקר הם כבר לא היו הם פשוט נעלמו.  היה גם מפחיד מאוד לצאת מחוץ לצריף בלילה. פעם אחת  הייתי צריכה ללכת לשירותים, אבי לקח אותי ושמר עלי עם נשק עד  שחזרנו לצריף. מחוץ לצריף  היה לנו דיר עיזים שהיה ננעל בלילה. לילה אחד הגיעו הפדאיונים, הם שברו את המנעול וגנבו את כול העיזים. בין העיזים הייתה לנו עיזה  בשם דורה, אני אהבתי אותה מאוד, נישקתי וחיבקתי אותה, בכל פעם שיצאנו למרעה ורצינו לחזור הייתי קוראת  לדורה והיא הייתה מביאה את כל העיזים, כל העיזים היו ממושמעות לה,  והם היו באות אחריה… לצערי הרב דורה נגנבה, זמן רב אחר כך עוד הצטערתי על חסרונה ולא יכולתי להתנחם.
בהיותי בגיל 16 אבי נפטר ואז נאלצתי לצאת  לעבוד כדי לעזור בפרנסת המשפחה. עבדתי בהנהלת חשבונות עשרים ושש שנה ,שם הכרתי את בעלי. התחתנו בשנת 1967 חתונתנו הייתה במושב אשבול בבית העם של אשבול. את האוכל אנחנו קנינו וההורים שלנו בישלו. החברים שלנו היו המלצרים. הם לקחו קרש שולחן ושמו עליו  קרשים בארבעת הפינות  של הקרש, עליו הניחו את הצלחות והגישו לאורחים. לאחר החתונה עברנו לגור ב"קלחים". לקחנו משכנתא  וקנינו בית. נולדו לנו חמישה ילדים מקסימים :בן 2 בנות ותאומים ושמותיהם לפי הסדר הם: ישראל, מיכל ,לילך, גבריאל ומיכאל .היום ברוך השם יש לי 17 נכדים מקסימים כמובן, ואני סבתא מאושרת !!!!
 
תמונה 1
תשע"ו

מילון

פדאיון
כינוי למחבלים ערבים שהופעלו על ידי מדינות ערב והסתננו למטרות טרור וגרילה בשנות ה50.

משכנתא
הלוואה הניתנת לאדם למספר שנים תמורת שיעבוד הנכס לטובת המלווה.

ציטוטים

”יש לי ילדים ונכדים מקסימים ואני סבתא מאושרת!“

הקשר הרב דורי