מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי משה (על שם סבא ז"ל), נולדתי באיסטנבול שבטורקיה בזמן מלחמת העולם השנייה.

גדלתי בשכונת אורטה-קוי (ממש על הים), שכונה מעורבת, יהודים טורקיים ויוונים. בבית ממוצע (לאותה תקופה), היו לנו בבית 2 חדרים.

ההורים אבא יעקב ואימא זיוה. כשנולדתי אבא שלי היה בצבא בגלל המלחמה, הטורקים לקחו את כל הגברים לעבודות על מנת לשמור על היהודים מפני הגרמנים, הטורקים לא נתנו לגרמנים לקחת את היהודים. כשאבא שלי חזר מהצבא אני כבר הייתי בן 4-5. לא הכרתי את אבא שלי כשנולדתי כי הוא היה בצבא, אז כשהוא חזר שאלתי את אימא שלי מי זה הבן אדם הזה, היא אמרה לי זה אבא שלך הוא היה במלחמה.

אימא לא עבדה, ואבא עבד בכל מיני עבודות מסחר. הם היו חרוצים, אוהבים וגידלו אותנו בצורה הכי יפה שיכולה להיות, ומה שקיבלנו מההורים לא היה הרבה כי הייתה מלחמה. הסתפקנו במה שיש. אבל ההורים היו הורים טובים ודאגו לנו.

היינו חמישה אחים, שניים נפטרו, אחד מהם תאום שלי ועוד אחות שנפטרה. לאחר מכן נשארנו אחותי הגדולה אסתר, אחי יצחק, ואני. אחי התאום נפטר בגיל שנתיים ואחותי בסביבות 4-5.

מבית הורי אני זוכר שהאוכל של אימא היה מאוד טעים, כל יום אימא בישלה מאכלים טורקיים שהתאימו גם ליהודים. את הקניות שלנו עשינו במכולת הקרובה לבית וגם היה שוק קרוב לבית. ביום ראשון היה יום שבתון, השווקים היו פתוחים, תחבורה רגילה ואז היינו נוסעים לעיר אחרת עם מקומות בילוי (קולנוע, שוק, חנויות) והנסיעה הייתה ברכבת חשמלית.

החברים שלי היו גם יהודים וגם טורקיים והם היו גרים בסביבה שלי, ולכן בעיקר שיחקתי בשכונה עם החברים. באותה תקופה כשלא היו טלפונים, מחשבים וכו' היינו משחקים ברחוב צמוד לבית, קרוב לבית הכנסת של השכונה שגם היה מקום המפגש של היהודים של השכונה.

גם בית ספר היה בשכונה שלנו. למדנו הרבה מאוד מקצועות, גם שיש היום בארץ אבל גם כאלה שאין (טורקית (כשפת אם), צרפתית ועברית (כשפה שנייה). אהבתי במיוחד עברית וצרפתית ולא אהבתי חשבון. היחסים עם המורים היו שונים מהיום: כבוד מאוד גדול ומשמעת חזקה במיוחד. והעונשים בהתאם, היה לנו מורה לחשבון שאם לא הכנו שיעורים לוקחים אותנו לפינה ועם סרגל היינו מקבלים מכות בידיים. או שהיינו לומדים עם הפנים לקיר בפינה ורגל אחת מורמת.

היה קצת משעמם בבית הספר כי כולם נראו אותו דבר עם תלבושת אחידה. חולצה אחידה, מכנסיים אחידים, וכובע קסקט. היו גם טיולים רק בחופשות ולא היו לנו מסיבות בכלל. למדתי רק 10 כיתות, ואחרי 10 כיתות יצאתי לעבודה בגלל המצב הכלכלי. עבדתי בכריכת ספרים עד שעלינו לארץ.

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1959. הסיבה לעלייה זה הרצון להגיע לישראל. אחי עלה לישראל 3 שנים לפנינו וכאשר אנחנו עלינו אחי כבר שירת בצבא בגולני. הוא היה חייל בודד והיות והייתה לנו בארץ משפחה גדולה הוא היה מתארח אצלה. בעקבות זה שאחי עלה לארץ, הוריי החליטו שנעלה.

הגענו לארץ באנייה, לקח כמעט שבוע ימים להגיע לנמל חיפה מאיסטנבול. וכאשר הגענו לישראל הלכנו לגור בעיר עכו. כיוון שהיינו יהודים אז התייחסו אלינו באופן שווה למתיישבים האחרים, אבל כעולים חדשים התנאים היו מאוד קשים, ההורים היו מבוגרים כבר והיה צריך לטפל בהם. היה קושי כי תנאי המחיה לא היו כל כך טובים.

קצת אחרי שעלינו לארץ ביקשתי מהסוכנות היהודית לשלוח אותי ללמוד עברית, ואז שלחו אותי לקיבוץ מזרע בעמק יזרעל ללמוד עברית. התנאי היה שחצי יום לומדים וחצי יום עובדים (עבודות קיבוץ). הייתי שם בערך שמונה חדשים. בקיבוץ רצו שאשאר כיוון שהייתי חרוץ, אך לא רציתי להשאיר את ההורים שלי לבד כיוון שהיו מבוגרים. חזרתי הביתה וחיכיתי שיגייסו אותי, אז שלחתי מכתב לצבא וביקשתי שיגייסו אותי, אז קיבלתי צו גיוס. שירתתי שנתיים וחצי. לאחר שהשתחררתי מהצבא (1962) עבדתי במפעל לפורצלן נעמן עד שנת 2002. שרתי גם במילואים, נתנו לי כל מיני ג'ובים בכרמיאל.

בשנת 1965 התחתנתי וגרנו בעכו, שם נולדו לי שני ילדים. עברנו לגור כרמיאל בשנת 1970 וגרנו שם 30 שנה ואז שוב עברנו לעכו ושוב לכרמיאל. נולדו לי עוד 3 ילדים בהיותנו בכרמיאל.

כמה שנים אחרי זה אבא שלי חלה אז הוא היה 8 שנים מרותק למיטה ורק אימא שלי הייתה איתו ואחר כך הוא נפטר, בשנת 1973 ואמא שלי נשארה אלמנה ובשנת 1982 אמי נפטרה.

כיום יש לי כבר נכדים ונינים המפוזרים בכל ארץ ישראל.

יש הרבה הבדלים בין טורקיה של לפני 70 שנה לבין ישראל של היום. בשניהם יתרונות ובשניהם גם חסרונות. אך ללא ספק מדינת ישראל לנצח תישאר המולדת והמקום של העם היהודי!

אני ונכדי גיא בטקס בר המצווה שלו

הזוית האישית

סיפורו של משה לוי תועד ע"י נכדו גיא ורסנו במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.