מאגר סיפורי מורשת

שמי משה חנייא, נולדתי בתוניסיה בעיר ג'רבה בשנת 1954 לרידה וחואיטה (עברתו לדני ווורדית).

ג'רבה או ז'רבה, הוא אי בים התיכון ליד חופי צפון אפריקה, המשתייך לתוניסיה. הוא ממוקם במפרץ גאבס, בדרומה של המדינה, מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום, ושטחו 510 קמ"ר. באי כ-164 אלף תושבים, נכון למפקד אוכלוסין מ-2014. ויקיפדיה.

המשפחה שלי הייתה משפחה ברוכת ילדים. היינו שלוש עשרה נפשות בבית אחד קטן ,עם שלושה חדרים בלבד.

בשנת 1956 עלינו לארץ ישראל, חיינו בצמצום, המקלחות היו בחוץ ולא התקלחנו כל יום. בבוקר היינו הולכים לבית הספר, עם תיק שנתפר מבד, לוקחים כריך מלחם שנרכש בתחילת השבוע, ואם היה חסר לנו לחם, היינו מתחלקים במה שנשאר. כל יום היינו משחקים כדורגל, מכדור העשוי מגרביים. עם הזמן קנינו כדור פלסטיק.

הפינוק הגדול שלנו היה, פעם בשבוע לקנות בריקה (המאכל האהוב עלי), כאשר בשכונה היו שלושה מוקדים כאלה. עד היום אני מכין לנכדי בריקות.

בריק (ביהדות תוניסיה משתמשים בבריק לרבים, ובבריקה ליחיד) הוא מאכל תוניסאי ולובי. בריק מורכב מעלה דק של בצק, המכונה וורקה, ממולא בביצה עם תיבול בלבד או בתוספת ירקות / תפוחי אדמה, מקופל לצורת משולש, או חצי עיגול, ומטוגן בשמן עמוק. בגרסה הטבעונית מוחלפת הביצה בחביתת חומוס או חביתת עדשים עם תפוחי אדמה או בלעדיהם. המאכל הנפוץ בערים באר שבע, נתניה וחדרה בהן גרים רבים מיוצאי תוניסיה ולוב, הוא בריק ממולא בביצה עם תיבול בלבד או בתוספת ירקות / תפוחי אדמה ויכול גם להיות מוסף לפיתה.ויקיפדיה.

בכל יום למדנו משעה שמונה בבקר, עד השעה ארבע אחר הצהריים, והיינו הולכים ברגל, קיץ וחורף, מרחק רב מאוד, מהבית לבית ספר. שיעורי בית היינו מכינים במחברות כשהתיקים שימשו לנו כשולחן. הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, וכשהיה מבחן בגמרא הייתי זוכר בע"פ מילה במילה את כל השיעור.

הזווית האישית

נועם- שמחתי מאוד להשתתף הסיפור ולהכיר עוד מהילדות של סבא משה. ראיתי בעיניים של סבא משה ניצוץ, כשדבר על הילדות שלו , שלא היתה פשוטה בכלל, אפילו קשה ,אבל הם תמיד בחרו לראות את הטוב.