מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדה שלעולם לא שכחה

בתמונה נורה עם ילדיה מגי ושלווה.
בתמונה צולמה נורה עם בעלה, מגי ושלווה.
סיפור חייה של נורה

לנורה היו חיים לא פשוטים בכלל ואף קשים מאוד. נורה חיה עם אמה, אביה ואחותה הקטנה באודסה.

הם חיו חיים כמשפחה רגילה, בעלת אורח חיים יהודי ורגיל. בתקופת הפוגרומים לפני שנות ה- 40, אספו את כל היהודים לגטאות ומחנות עבודה, ורובם מצאו שם את מותם.

נורה זוכרת כיצד נהרגו הוריה, ואחותה, אשר הוטחה עם ראשה בקיר כשהייתה בת שנה וחצי. הם לקחו את כל רכוש המשפחה, והיא נשלחה יחד עם ילדים נוספים בני גילה לבית היתומים. כל הצעירים ובעלי יכולת העבודה, נלקחו למחנות עבודה, ורק המבוגרות טיפלו בילדים ובתינוקות וביניהם גם נורה.

שנתיים לאחר מכן כאשר הייתה בת  ארבע, אומצה ע״י משפחה נוצרית.  המשפחה המאמצת סיפקה לה מזון ובגדים, אבל יחד עם זאת הרגישה שהיחס כלפיה, וכלפי בנם הביולוגי ממש לא היה אותו היחס. היא נאלצה לעבוד קשה במטלות הבית והמשק. כגון ניקיון, טיפול בחיות המשק ועוד. היא הפסיקה ללכת לבית הספר בכיתה ב׳, ולעומת זאת הבן הלך לבי״ס ולא נדרש להשתתף כלל במטלות הבית.

עם הזמן כילדה רצתה לבחון את היחס של האם המאמצת כלפיה, לעומת יחסה כלפי  הבן הביולוגי. לדוגמא: נורה שמה לב, כי לעיתים הבן הביולוגי לא רצה לאכול חלק מהאוכל שהכינו, וכאשר אמר זאת, כל בני המשפחה אמרו לו שהם יכינו לו מה שהוא רוצה. כאשר נורה אמרה שאין ברצונה לאכול את מה שיש, אז הם אמרו לה שאם היא לא רוצה, אז שלא תאכל בכלל. כאשר גדלה קצת הבינה שאומצה מתוך אינטרסים, ובמטרה להיות כמשרתת בבית. מחוסר ברירה נורה נאלצה להישאר ולא השלימה עם המציאות. היא הייתה מכינה להם אוכל, אך אסור היה לה לשבת לאכול יחד עם המשפחה. היא נאלצה לאכול לעיתים שאריות ולעיתים לא אכלה כלל.

כשהייתה בת עשר,  הופיעה אמא הביולוגית, באופן מפתיע,  וביקשה לקבל חזרה את בתה. האם המאמצת אמרה שתסכים, רק כשתחזיר את כל הכסף שהשקיעה באוכל ובכל הוצאותיה על נורה, במהלך השנים עד לרגע זה. כמובן שלא היה ביכולתה של אמה לשלם את הכסף, שבקשה המשפחה. אמה המשיכה לבוא, לנסות ולשכנע לקבל חזרה את בתה. לאחר מספר ביקורים כאלה, אמרה לה אם המשפחה כי אם תבוא שוב, היא תדאג לכך שתוגלה לסיביר. באותה התקופה הרבה יהודים נשלחו לסיביר ולא שבו משם.

זו הייתה טראומה מאוד גדולה בשביל נורה. שנים אחרי שאמה הפסיקה להגיע, הייתה בוכה הרבה וקוראת לאמה, דבר שגרם ליחס עוד יותר נוקשה כלפיה. היא אומרת שהיא זוכרת ששנים אחרי המפגש הבודד איתה, בכתה וזעקה ״אמא אמא״.

כשהייתה בת שמונה עשרה, הגיע לעיר צלם. הוא התרשם מיופייה של נורה וכשהתחיל לשאול עליה אמרו שהיא יהודיה (ג׳ידובקה).  וכל פעם שהיה מגיע לקולחוז הם היו משוחחים. אחרי כמה מפגשים כאלה הוא אמר שהוא רציני בכוונותיו כלפיה, והציע לה ברוח איתו. הוא נשבע בפניה שלא ירע לה, שידאג לה, יאהב אותה ויטפל בה. היא כמובן מאוד חששה, אך כיוון שלא הרגישה טוב ובטוח, בבית בו גרה החליטה לברוח איתו.

הם התחתנו בחתונה אזרחית, וכעבור זמן מה אחרי החתונה, בקשו מהרב שיחתן אותם עם חופה, ורק לאחר שרב העיר בירר על השורשים שלה (של נורה) , הסכים לחתן אותם ולערוך חופה וקידושין. אחרי שהזוג התחתן, נורה הבינה שהגיעה למשפחה אוהבת ותומכת, וסוף סוף זכתה להכיר מה זו אהבה של אמא , מצד חמותה.

כעבור זמן מה בעלה יצר קשר עם המשפחה אשר אימצה אותה, והסביר להם את הרגשות שלו כלפיה.

רק כעבור שלוש שנים חזרה להיות איתם בקשר, וכשהיו הולכים לבקר בקולחוז (את המשפחה המאמצת), היו מביאים מתנות, ולכן היו מתקבלים בזרועות פתוחות. בנותיה של נורה מספרות שזכו ליחס חם מצד האם המאמצת, ולא היחס שקיבלה נורה בילדותה.

אחד הסיפורים המעניינים שסיפרה: כשהייתה בת שלושים ושתיים הם גרו בעיר ״אוצ׳ם צ׳ירה״ במינגרליה שבחבל  אבחזיה. כשהלכה להביא מים מן הבאר(כמו בכל יום)  פגשה אישה שהגיע לביקור מאוקראינה אצל השכנים. האישה אמרה לה, שבמראה שלה היא נראיית רוסיה, אך ניכר שהיא לא מדברת טוב רוסית. ואז נורה סיפרה את כל הסיפור שלה מההתחלה ועד הסוף. האישה התעלפה, למשמע אוזניה. כשהיא חזרה להכרה היא סיפרה שהיא עובדת עם אמה הביולוגית ושהיא שמעה מפיה את כל הסיפור.

יומיים אחרי המקרה, כשהיא היתה  לבדה בבית, שמעה לפתע צעקות מבחוץ ״בעלת בית…בעלת בית״… כשהיא יצאה היא ראתה את אמה הביולוגית, בוכייה עם מזוודות מלאות במתנות. נורה נותרה ללא מילים למשך רגעים ארוכים, עד שהצליחה להתאושש.

בנוסף שאלתי את נורה : ״למה לא יצרת קשר עם האם הביולוגית אחרי שברחת מהמשפחה המאמצת?״

נורה ענתה: ״ניסיתי לחפשה אך היא עברה מקום מגורים ולא הצלחתי לאתרה.״

בדיעבד הסתבר שכל המשפחה נרצחה פרט לאמה, סבתא וסבא (שהוגלו לסיביר).

 

הזווית האישית

נועה: סיפוריה של נורה הם כמו חלקי פאזל שסיפרה ללא רצף כרונולוגי. חלקם סיפרה בקצרה, ונראה כאילו כמעט לא רצתה לספר אותם כלל, ובחלקם נתנה תיאורים מאוד רחבים לגבי הסיטואציה ולגבי רגשותיה באותה העת. למרות הזמן שעבר נורה זכרה כל רגע, והתרגשה לתעד  את הסיפור המרתק הזה . נהנתי לתעד ולשמוע את סיפוריה של סבתא רבתא שלי.

מילון

פוגרום
הוא פעולה קבוצתית אלימה כנגד מיעוט אתני או דתי מובלת בידי ההמון (ולעיתים אף בעידוד השלטונות), במטרה להביא לפגיעה חסרת הבחנה בנפש וברכוש של הקבוצה הנפגעת ולגרום למנוסתם, בדרך כלל נגד יהודים.(ויקיפדיה)

גטו
כינוי לצורת ההתיישבות היהודית בגולה ברבעים וביישובים נפרדים, מסוגרים בתוך עצמם מבחינה תרבותית מהעמים הלא-יהודיים.(ויקיפדיה)

מחנה עבודה
הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה. מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה וכחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים ועוד.(ויקיפדיה)

קולחוז
כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”היא נאלצה לעבוד קשה במטלות הבית והמשק. כגון ניקיון, טיפול בחיות המשק ועוד. היא הפסיקה ללכת לבית הספר בכיתה ב׳, ולעומת זאת הבן הלך לבי״ס ולא נדרש להשתתף כלל במטלות הבית.“

הקשר הרב דורי