מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדה שיצאה מהמסגרת

מירי וענבר
מירי בצעירותה
עליתי לארץ לבד כילדה

שמי מירי גרינבאום, נולדתי במקסיקו בשנת 1954. היו לי הרבה חלומות ילדות מלבד להיות ציירת אבל כן זכור לי אירוע אחד, שהיום מקבל משמעות… בשכונה שלי הייתה חנות לכלי כתיבה, שבצד אחד של חלון הראווה היו כל סוגי הצבעים שרק אפשר היה לחלום עליהם. חלון הראווה הזה משך אותי פעמים רבות. אבל אמא שלי לא יכלה להרשות לעצמה לקנות לי כאלה. הרבה שנים אחרי, בטיול שורשים, חזרתי לחנות וקניתי לי את קופסת הצבעים הגדולה ביותר שהייתה בחנות והיא הפכה להיות האוצר שלי.

תחילת הילדות שלי הייתה די שגרתית עד השלב בו נפטר אבי. אמא שלי נותרה אלמנה עם שני ילדים קטנים, אחי הקטן בן שנה ואני בת שש.  למרות הקשיים הכלכליים אמא שלי רשמה אותי לבית ספר פרטי  יהודי "יבנה", היה לה מאד חשוב שאקבל חינוך יהודי. בנוסף ללימודים בספרדית למדנו עברית. את השפה העברית לימדו מורים שהגיעו כשליחים מישראל. בכיתה ה' התחילה ללמד אצלנו מורה חדשה מישראל שסיפרה לנו סיפורים יפים על ארץ ישראל ומצאתי את עצמי חולמת בסתר לעלות לישראל. בכיתה ו' החלום לעלות לישראל הפך להיות הדבר שהכי רציתי להפוך אותו למציאות. כמובן שאמא שלי לא התלהבה בכלל מהעניין. באחד המפגשים עם המורה שלי שאלתי אותה איך אפשר לעלות לישראל לבד, בלי ההורים. היא הסבירה לי שאפשר דרך עליית הנוער. ועכשיו כל מה שנותר היה לשכנע את אמא שלי. עד היום אין לי מושג איך היא הסכימה לכך אבל ב-16.11.1967  החלום שלי התגשם.

היום מאד קשה להבין איך ההורים שלי נתנו לי לעלות בסוף כיתה ו' , ילדה בת 12 בסך הכל… שאלתי את אמא שלי פעמים רבות את השאלה הזאת ומעולם לא קיבלתי תשובה שתתקבל על הדעת ולא נותר לי אלא להאמין בגורל שכך היה צריך לקרות. כי הגיוני זה לא… וזו הייתה ממש יציאה מהמסגרת.

תמונה 1
קטע מעיתון יהודי מקומי במקסיקו שמפרסם את עלייתי באידיש

הגעתי לפנימייה בכפר הנוער הדתי, כפר חסידים. תחילה למדתי באולפן ובסוף השנה החליטו המורים שלי להקפיץ אותי כיתה לכיתה ט'.

וכך ב- 1 בספטמבר 1968 התקיים מפגש נוסף שאף הוא יהיה בעל משמעות בדרכי החדשה בישראל. בכיתה ישבה לידי ילדה חמודה שקראו לה שוש, ומיד הפכנו להיות חברות בלב ובנפש. שוש מאד עזרה לי בלימודים כי העברית שלי הייתה עברית של אולפן ולהשתלב בכיתה ט' לאחר פחות משנה בארץ היה לי ממש קשה.

בפנימייה מקובל לצאת לחופשת שבת אחת לשבועיים. בשבתות הראשונות המורה שלי מישראל, שבינתיים חזרה לארץ, הזמינה אותי לעבור עם משפחתה את השבת.

תמונה 2
עם הילדים של מורתי
תמונה 3
עם הבנות בפנימייה

לאחר מכן, כל שבת שנייה שוש הזמינה אותי לעבור את סופי השבוע באשדוד עם המשפחה שלה. זה ממש לא היה ברור מאליו.  אבל בסוף השנה שוש החליטה שיותר היא לא רוצה להמשיך ללמוד בפנימייה. ממש לא ידעתי מה לעשות ופשוט התחלתי לבכות כי לא רציתי להישאר בלעדיה בפנימייה. בשלב זה ממש אהבנו אחת את השנייה כמו אחיות… ואז החלטנו שנברח מהפנימייה. שוב יצאתי מהמסגרת:  לבשתי את כל הבגדים שהיו לי, אחד על השני אפילו שזה היה קיץ, וכך עלינו לאוטובוס לאשדוד. כאשר הדבר נודע לאמא שלי, לא נותרה ברירה אלא להסכים לכך שאעבור את הקיץ אצל שוש. עברנו קיץ נפלא אבל בסופו היה עלי לחזור לפנימייה.

שוש הציעה הצעה די הזויה …לבקש מהדודים שלה, שלא היו להם ילדים שייקחו אותי בתור ילדה שלהם. בלי להסס הלכנו אליהם הביתה והצגנו בפניהם את ההצעה. להפתעתנו הרבה הם הסכימו!

תמונה 4
הדודה של שוש

פשוט זה לא היה… הם היו זוג מבוגר ללא ניסיון עם ילדים ואני בגיל שהכי צריך את אמא. אבל למרות כל הקשיים הייתי מאושרת להיות עם שוש.

בסוף התיכון התגייסתי לצבא ושוש התחילה לעבוד. אחרי הצבא החלטתי להיות מורה. וכך הגשמתי עוד חלום, שכן בכיתה ו' המורה שלנו ביקשה לכתוב חיבור "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה" ואני כתבתי שאני רוצה להיות מורה בישראל …

הייתי מורה, סגנית ומנהלת במשך 35 שנה.

בהמשך, שוש ואני התחתנו חודש אחרי חודש והקמנו משפחות.

מתברר ש"החיים לוקחים אותך למקומות שמחוץ למסגרת הנורמטיבית ולא תמיד אפשר להסביר זאת".

בשנת 2007 יצאתי לגמלאות ולמעשה לחיים חדשים. שוש הזמינה אותי להצטרף לחוג ציור יחד איתה ואמרתי לה שאין לי מושג בציור והמכחול היחיד שאני מכירה הוא המכחול של העיניים. בכל זאת הלכתי ופשוט התאהבתי בציור, המגע בצבעי השמן הקסים אותי כבר במשיחת המכחול הראשונה. לאחר שנה בחוג החלטתי ללכת ללמוד אצל המורים הכי טובים לציור פיגורטיבי – ריאליסטי. למדתי במשך 9 שנים ציור מתוך התבוננות. התחלתי מרישום בעיפרון ואחר כך בפחם ואחר כך עברתי לצייר בצבעי שמן.

מקורות ההשראה:

מהמורים שלי למדתי שכדי להיות ציירת טובה עליי ללמוד על המאסטרים בציור  כמו סזאן, רנואר, ואן גוך ועוד, ללמוד את השיטות בהן הם למדו ציור, הצבעים שבהם השתמשו – פלטת הצבעים, משיחות המכחול ואת האובייקטים (הנושאים) שבחרו לצייר.

תחילה למדתי רישום מתוך התבוננות של טבע דומם (חפצים, פרחים, ירקות, פירות) ומודל בעירום. ובהמשך המורים שלי לימד אותי "להעתיק" ציורים של המאסטרים ובאמצעות ההעתקים לחקור איך הצייר צייר את הציור, איך הוא בחר את הקומפוזיציה, איך הוא צייר את האור והצל, איך הוא בחר את הצבעים, באילו ערבובים הוא השתמש.

בהמשך, במקביל לרישום,  התחלנו ללמוד לצייר בצבעי שמן. ככל שהתקדמתי בלימודי הרגשתי שאני נמשכת לציורי נוף וכך כל פעם שאני יוצאת לטייל יש בתיק שלי תמיד מחברת ציור, עפרונות וצבעי מים. היום אני מגדירה את עצמי כציירת של מקומות, המנסה להעביר תחושות ורגשות שמעורר בי המקום. בכל מקום אני מחפשת את האובייקט שיכול להיות בסיס לציור, חוקרת את גווני הנוף ומכינה סקיצה מהירה (כמה דקות) במטרה לבדוק האם הקומפוזיציה שבחרתי עובדת. בהמשך חלק מהסקיצות יהפכו לציורים. לרוב הציור נעשה בנוף עצמו, מתוך התבוננות ישירה בו. אך לא תמיד אפשר לסיים את הציור בנוף לכן למדתי לשלב בין שימוש בצילומים שצילמתי בנוף.

ברבים מציוריי  אפשר לראות השתקפויות במים.

בשנה השלישית ללימודי, החלטתי לצאת לצייר את השקיעה בים. מאוד התלהבתי, הייתה שקיעה יפיפייה. סיימתי את הציור ובהתלהבות גדולה לקחתי אותו לשיעור להראות למורה. והמורה הסתכל על הציור אני הסתכלתי על הפנים של המורה ונחרדתי… מיד ראיתי שהוא לא מרוצה בכלל מהציור שלי ואחרי הרבה דקות של שקט אמר לי: "המשיכי לצייר שקיעות ואחרי שתציירי מאה אולי יהיה לך ציור מוצלח". מאז ציירתי לא מאה, אבל די הרבה וציור השקיעה שלי התקבל לתערוכה, וסוף סוף הרגשתי סיפוק על כך שהצלחתי להעביר עם המגע האישי שלי, את הרגע הקסום של השקיעה אל הצופה. אבל עדיין תמיד כשאני מציירת, המורה שלי כאילו יושב ולוחש לי באוזן במה אני טועה ובמה הולך לי טוב.

תמונה 5
שקיעה באזור האגמים בארה"ב שמן על בד 100X70

בתום תשע שנות לימוד החלטתי לצאת לדרך עצמאית, להקים סטודיו בביתי ולהתמקד בציור. בסטודיו שלי יש את כל הציוד הנדרש לי לציור, כן ציור, פלטות, מגוון צבעי שמן וחומרי דילול וכמובן בדי ציור. בסטודיו יש לי גם צבעי פחם וצבעי עיפרון והרבה מחברות ודפים לסקיצות.

אני מאד אוהבת להרחיב ולהעמיק את ידיעותיי בציור ולכן אני משתתפת בסדנאות שונות, כמו ציור בדיו אך בעיקר אוהבת להשתתף בסדנאות נוף בכל מיני מקומות בארץ, בעיקר כאלה שיש בהם מקורות מים והרבה ירוק.

בשנת 2015 התקבלתי לאגודת האמנים באשדוד, עוד אבן דרך חשובה בחיי כציירת. אני גאה להיות פעילה בה כציירת, אוצרת ואחראית על אוסף אמני אשדוד. שמחה לקחת חלק בפעילויות ההעשרה הרבות של האגודה ובפעילויות למען הקהילה, כמו הקשר הבין דורי.

השתתפתי בהרבה תערוכות קבוצתיות בגלריית דואט ובבית האמנים באשדוד. בשנת 2018 הייתה לי תערוכת יחיד "מכאן ומשם" שסיכמה 10 שנות יצירה.

תמונה 6
שתי סירות מפרש שמן על בד 50X40

 

תמונה 7
סקיצות וצלום לקראת ציור הצריף האדום

הרקע לציור: ציירתי את הציור בארצות הברית, ניו אינגלנד.

בחירת האובייקט: במהלך טיול לניו אינגלנד בארצות הברית טיילנו בעיקר בעיירות חוף ויום אחד בעיירה בשם CAMDEN  עלינו על גבעה ולפתע ראיתי שתי סירות מפרש. בארץ אנחנו לא רואים סירות מפרש ולכן זה מאוד משך את תשומת ליבי. מיד הוצאתי מהתיק את מחברת הסקיצות שלי ואת העפרונות והתחלתי להכין סקיצה מהירה. היה לי ברור שהסקיצה תהפוך לציור ועד היום הוא אחד הציורים האהובים עלי. מיד אחרי הציור הזה ציירתי ציור נוסף מאותו אזור, שנקרא "הצריף האדום". כבר כמה פעמים הציעו לי לקנות אותם וסירבתי כי לא יכולתי להיפרד מהם והם תלויים, אחד ליד השני, על הקיר בסלון שלי.

ענבר: מה שאהבתי בציור זה את ההצללה של הסירות על המים. אהבתי גם את הקומפוזיציה (הצורה בה מסודרים הפרטים בציור) ואת "המשחק" בין הקרוב לרחוק.

מירי – איך ציירתי את הציור: לאחר שחזרנו לארץ, ישבתי בסטודיו בביתי ובהתלהבות הוצאתי את הסקיצה ואת הצילומים ו"העברתי" את הסקיצה על בד.

אני מציירת ציור במהלך חודש לפעמים חודשיים. הציור מתבצע בשכבות והיות ואני מציירת בצבעי שמן עליי לחכות כשבוע עד שהשכבה תתייבש. יש שלב מסויים בציור שבו חייבים להספיק לגעת לפני הייבוש כי אם נוגעים בצבע יותר מידי בסופו של דבר מאבדים את הצלילות של הצבע ומתקבל צבע עכור. ככל שעובדים עם שכבות הציור מקבל עושר ועומק. לדוגמא, המים בציור המפרש שציירתי, לקח לי חודש רק לצייר את המים.

לקראת סיום, ראיתי שיש בעיה בציור המזח והוא לא נראה ישר. לקחתי את הציור למורה שלי והוא הציע לבדוק את גוון הצבעים שבהם השתמשתי וכן לבדוק את הזווית של המזח. בדקתי את הזווית ואכן מצאתי את הטעות. ברגע שתיקנתי את הזווית, המזח באורח פלא התיישר. חבר צייר, גם תיקן לי את מיקום החבלים מתוך ידע אישי כי גם לו יש ספינת מפרש.

ענבר: איך יודעים שהציור גמור?

מירי: למעשה תמיד יש תחושה שהציור עדיין לא גמור… ויש ציורים שאני מניחה בצד ואחר כך חוזרת אליהם ויש ציורים שאני ממש עוצרת את עצמי מלגעת כי יש לי תחושה "שכל המוסיף גורע", אבל הדבר הטוב עם צבעי השמן שתמיד אפשר לתקן. בניגוד לצבעי מים או בדיו, במידה ויש טעות הציור הולך לפח.

העבודה האחרונה שלי:

בימים אלה,  אני מכינה עבודה לקראת תערוכה שתוצג בבית האומנים באשדוד בשם " מחוץ למסגרת ". בהתחלה היה לי מאד קשה למצוא רעיון לעבודה, כי אני ציירת פיגורטיבית ומציירת מהתבוננות וכמעט וויתרתי על ההשתתפות שלי בתערוכה, ואז יום אחד, כשלא הצלחתי להירדם,  עלה לי רעיון … סיפור חיי מבוסס על "יציאה"  מחוץ למסגרת, ולכן בחרתי להכין עבודה שקראתי לה "הילדה שיצאה מהמסגרת" בטכניקה מעורבת, המשלבת פורטרט שלי וקולאג' העשוי מצילומים מפרקים שונים בחיי. מרכז העבודה הוא ציור הפורטרט, בצבע שמן מתוך צילום אותו צילמה אמא שלי לפני שיצאנו לשדה התעופה,  לקראת עלייתי ארצה. הצילום מאוד מטושטש ורציתי שגם הציור יעביר את הטשטוש.  זה לא היה פשוט כי זה כמו לצייר עם משקפים עם עדשה לא מתאימה לעיניים שלך ואתה כל הזמן מתאמץ לראות מדויק אבל זה בלתי אפשרי.

את העבודה אפשר יהיה לראות בתערוכה בבית האומנים ע"ש אריה קלנג. הפתיחה ב16.1.19

תמונה 8
תמונה 9

הזוית האישית

מאד נהניתי להשתתף בפרויקט הרב דורי בכל הרמות. היה מדהים לראות כמה ניתן ללמוד מהדור הצעיר. רמת הנכונות שלהם להקשיב לסיפורי האמנים היתה מעוררת התפעלות. אין לי ספק ששני הצדדים יצאו נשכרים. בחירת הפן האמנותי תרמה היבט ייחודי לפרויקט. קבוצת הילדים היתה איכותית מאד, ילדים מקסימים, סבלניים, סקרנים ובעלי יכולת הקשבה. למדתי המון גם מקבוצת האמנים המרשימים מסיפוריהם האישיים והאמנותיים. ההדרכה של כרמית היתה מצוינת. הדריכה את הקבוצה בתבונה ורגישות וגילתה יכולת הקשבה מהלב לילדים ולאמנים. בהזדמנות זו, אחמיא לך על ניהול הפרויקט המקסים הזה. אישית אני מאד נהנית להיות חלק בכל הרמות, איתך עם הילדים ועם האמנים.

מילון

עליית הנוער
תנועה שקמה במטרה להעלות נוער יהודי מכל מדינות העולם על מנת שיעזרו בבניין הארץ. הילדים והנערים עלו מהארצות השונות, לבד ללא הוריהם. לרוב ההורים עלו מאוחר יותר בעקבות הילדים שלהם. התנועה היתה מושתתת על שלושה עקרונות: עבודה , לימודים וחברה. בכל יום עבדו 4 – 5 שעות ולמדו 4 שעות. יתר הזמן הוקדש לפעילות חברתית וזמן מועט בלבד לפנאי אישי. עיקרון העבודה התבטא בעיקר בעבודה חקלאית. המובילה של התנועה היתה הנרייטה סאלד, כונתה "אם הילדים" שכהוקרה על פעילותה למען המדינה נקבע יום מותה כיום האם ואח"כ יום המשפחה.

משפחה אומנת
משפחה המקבלת לחזקתה ילד כסידור זמני לתקופה מסוימת. סידור האמנה נמשך עד להגיעו לגיל 18

סקיצה
רישום בקווים כלליים. טיוטה. רישום באמנות הוא שיטת ציור בה האמן יוצר דימוי על ידי שרטוט שלהם על משטח. בשונה מהציור הדגש הוא על קו ועל הנפחיות והצורות בעזרת אור וצל.

ציטוטים

”ברבים מציוריי אפשר לראות את ההשתקפויות במים“

הקשר הרב דורי