מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הילדה הזו היא אני

סימה ותום בפעילות של "הקשר הרב דורי"
סימה ותום משחקות יחד בעבר
המעבר מחלום ילדות במרוקו למציאות הקשה במעברת עולים , להגשמת החלום ולהגיע לישראל למדינה שלנו

ילדותי במרוקו

נולדתי במרוקו למשפחה דתית ולא עשירה, אבל משפחה חמה, אוהבת ומאוד תומכת. משפחתי, כמו רוב יהודי המלאח, שמרו בקנאות על יהדותם ודתם.

עד להקמת בית ספר הקרוב למלאח, הבנים למדו תורה ותנ"ך בבית הכנסת / בחדר… בנית בית הספר אפשרה שגם הבנות ילמדו ביחד עם הבנים. בבית הספר למדתי קרוא וכתוב, חשבון ומעט עברית. (אבא שלי דיבר עברית תנכית) דוגמא: ויאמר אליהם כלאמר: אמר להם. הדבר הכי מיוחד שלימדו אותנו זה לכתוב במחברת עם נוצה שטבלתי בצנצנת קטנה של דיו. היה מאוד ומעניין, זה שונה מעיפרון ומחק – אותם אפשר למחוק. לעומת זאת בנוצה עם דיו כל טעות עולה ביוקר ובלתי אפשרי למחוק.

בית הספר נבנה מעט רחוק מהבית ומחוץ לחומת המלאח. בבקרים בדרך לבית הספר (בעונת התותים המתוקים), טיפסתי על עץ התות וקטפתי תותי עץ ושמרתי אותם בספל המיוחד שלי כתוספת לארוחת הבוקר בכיתה.

יום אחד ילד ערבי שגדול ממני חיכה עד שאקטוף את התותים וחטף לי את הספל עם התותים שלי. ברור שהיה לי מאוד עצוב.

בילדותי שיחקתי במרוקו עם ילדות, חברות בגילי עם בובות שעשויות מבד (ברור), עשינו עבודות מבוץ במקום פלסטלינה או חימר. הכי הרבה סיפרנו על ארץ ישראל ותיארנו איך ישראל ניראת, הבתים המיוחדים כולם בנויים כמו ארמונות ומצופים בזהב כמו בית המקדש. גם האדמה מצופה בזהב ויש כל טוב בארץ הקודש. בשבתות, בתקופת החגים ובמיוחד בחג פסח בזמן קריאת ההגדה תמיד הורי אמרו לנו שבשנה הבאה נהיה בירושלים.

כל שנה הם קיוו והתפללו ליום שיעלו לירושלים, ותודה לאל שמשפחתי ואני זכינו לעלות לארץ ישראל.

חלום הילדות שלי התגשם!

משפחתי

משפחתי כמו רוב יהודי מרוקו שמרו על יהדות ומסורת. נולדתי במרוקו במלאח, סוג של  "גטו" ליד מראקש, שגרו אך ורק יהודים וזה מאפשר ליהודים לשמור ביתר חופשיות  על מסורת, דת קיום מצוות וכמעט ללא התבוללות. נבנתה חומה בצבע חום (כמו צבע האדמה) מסביב למלאח. בשעות הערב שער החומה נסגר אין באים ואין יוצאים וזאת בכדי לשמור ולבודד את היהודים.

סבי מצד אמי ז"ל קראו לו פרץ מרדכי. הוא היה רב גדול עם הרבה חוכמת חיים שעסק בלימוד תלמידים תורה, בנוסף הוא היה שוחט וגם מוהל. אגב הוא מהל תינוקות (ברית מילה) ללא תמורה, זו הייתה מצווה גדולה.  (איפה הערכים האלה היום).

סבי מצד אבי ז"ל קראו לו אברהם בן יאיר שגם עסק בלימוד תורה וסיפורי התנ"ך. אבי שמעון בן – יאיר ז"ל עבד כדייג. לפרנסת משפחתי היה דג דגים ומוכר אותם בשווקים. ואחר כך עבד במפעל לייצור שמן זית. איש יקר וענו, הכינוי שלו היה "משה רבנו". הוא כל כך אהב אותי ופינק אותו. אני הייתי הבת המועדפת שלו . כמה כייף להיזכר.  הורי מאוד מאוד חסרים לי.

אמא ז"ל הייתה עקרת בית ולפרנסת המשפחה עסקה במרוקו בתפירה וריקמה של "כפתנים" (בגד מרוקאי מסורתי). ואמא טיפלה במסירות רבה בחינוך ובגידול הילדים.

לסיום אני גאה מאוד במשפחתי שחינכה אותי, לאהוב, לתמוך, לציונות,  ולעשייה למען מדינת ישראל.

גרמנים

אמא סיפרה לי על תקופת השואה שחיילים גרמניים (אמא קראה להם בשם "לאלמן"), שהגיעו אלינו למלאח היכן שהיה ריכוז גדול של יהודים. החיילים הגרמניים ביקרו בכל הבתים, עשו רישום של כל היהודים וכמה נפשות בכל בית/דירה, שמות, גילאים… ובנוסף חיפשו גם אם יש ואיפה רכוש כמו זהב כסף תכשיטים פמוטים ודברי ערך נוספים ואפילו הגיעו וחיפשו גם בבית הכנסת. אמא תיארה את החיילים : גברים מרשימים ומאוד גבוהים עם מדים, בהירי שער ועור והיו מאוד מאוד קשוחים.

רצח קרוב משפחה

קרוב משפחתי בשם יעקב, בשנות ה- 20 לחייו, היה מגיע לעבודה עם אופניים. (אז לא היו הרבה רכבים כמו היום). ערב אחד יעקב ז"ל לא חזר הביתה מהעבודה  לאשתו ול – 2 ילדיו. חיפשו אותו ולא מצאו. לאחר כ – 3 ימים נמצא זרוק בבור ללא אורח חיים ולצידו האופניים שלו. המקרה שלו גרם למשפחתי ולכל תושבי המלאח לזרז את העלייה לארץ.

העלייה ממרוקו

בעלייה בשנות ה-50, לא אישרו לכל היהודים לעלות לישראל בגלל הגיל, אפשרו את העלייה אך ורק לצעירים. על מנת שההורים שלי יוכלו לעשות עליה לישראל הם הפחיתו 10 שנים מהגיל שלהם וכך קיבלנו אישור לעלות ארצה.

בלילה בחודש מאי בשנת 1956, ברחנו אני ומשפחתי ממקום הולדתי במרוקו, בשקט. בלי שהשכנים הלא יהודים ידעו שאנחנו עוזבים לציון שהיא ארץ ישראל. עלינו על משאית מסוג טרנזיט שהגג מצופה בברזנט עם כ-3 מזוודות של בגדים ודברים חיוניים. התבקשנו להיות בשקט כדי שלא ירגישו שעזבנו.

הגענו לדרום צרפת, היינו שם כשלושה חודשים, למדנו קצת עברית, דאגו לנו לאוכל וגרנו באוהלים. דרום צרפת הייתה מקום מעבר ממרוקו לארץ ציון – ישראל. במהלך השהיה בדרום צרפת, ילד של קרוב משפחה יפהפה, בלונדיני עם עיניים כחולות נעלם/נחטף. ולא מצאו אותו עד היום.

כעבור כשלושה חודשים התפנתה אנייה בשם: מדאטרניאם שלקחה אותנו לחיפה, ישראל. הסיפור שזכור לי הוא ההגעה לישראל. הגענו בחודש ספטמבר באנייה לנמל חיפה, כאשר ירדנו מהאנייה, ואני ילדה קטנה שחלמה שכל ישראל עשויה מזהב, רואה שאבא ואמא שלי נישקו את אדמת הקודש של ישראל וביקשו ממני גם לנשק את האדמה, אז אמרתי זה לא ישראל, האדמה אמורה להיות עשויה מזהב ומבריקה ואיפה הפירות והירקות שגדלים בכל פינה?

מעברה

החלום שלי התגשם, עלינו לארץ הקודש, ממרוקו לארץ ישראל ישירות לנמל חיפה. הסיעו אותנו מחיפה למקום מגורים זמני – למעברה (מהמילה מעבר) בשם "מנסי" הובטח לנו שנהיה שם לזמן מאוד קצר. המעברה שהוקמה בישובי התענך מדרך עוז שליד מגידו. הנוף מדהים ביופיו, כל האזור ירוק, מסביב ישובים וקיבוצים. מעברת מנסי היא מין ישוב זמני שהבתים עשויים מאוהלים שהוקמו על גבעה. את האוהלים ציפו בזפת בכדי למנוע דליפת מי הגשמים לתוך האוהל. באוהל כזה אנחנו גרנו ביחד עם כל העולים מארצות ערב ומעט עולים מרומניה.

תנאי המגורים הם ממש לא מתאימים למגורים. לגור באוהל עם ילדים ותינוקות במשך שנתיים ומעלה או לחיות באוהל בחורף עם רוחות גשמים אוהלים עפים ואפילו בחום הקשה של הקיץ ללא אוורור, מאוד קשה ולא פשוט בכלל. ישנו באוהל בצפיפות מרובה על מיטת ברזל ומזרון העשוי מקש. כמובן שחשמל לא היה ולכן לא היה חימום/ קירור, השתמשנו בפתיליה ששמשה לתאורה ובפרימוס לבישול. לא היה מים באוהל. הוקם ברז מים ציבורי מחוץ לאוהל ששימש למספר משפחות שבאזור. המים מיועדים לשתייה ולניקיון. בנוסף גם שירותים מה שנקרה "בול פגיעה" הוקמו מחוץ לאוהל, ולצאת בחורף ביום ובלילה לשירותים ממש לא כיף ולא נעים יום יום לתקופה של מעל שנתיים.

מקרה עצוב שקרה בזמן שהותי במעברה

כמו שאמרתי רוב יהודי מרוקו שמרו על דתם וגם על השבת.  את החמין בשלו על פתיליה/פרימוס המופעלת בנפט. (ראה תמונה של פתיליה של ההורים שלי). הפתיליה דלקה כל השבת בשלה ושמרה על חום האוכל. באחת השבתות ראיתי מחזה מזעזע שלא יכולתי לשכוח עד היום. אז הייתי ילדה בת 9 בערך. זה היה בבוקר ראיתי, אמא אחת יושבת על הרצפה עם הגב שלה מופנה אלי כולו בצבע אדום ומלא כוויות וליד האמא 2 גופות שרופות שמונחות על הרצפה. הם היו 2 ילדיה הקטנים שנשרפו. אין מילים, כל פעם שאני נזכרת במקרה הזה, איך שהיא בכתה, זה מעביר בי צמרמורת. וזה נגרם כי האוהל שבו גרו היה מצופה בזפת שהוא חומר מאוד דליק והאוהל נשרף. כנראה בגלל הרוחות והזיפוט וכל תכולת האוהל נשרפה כליל. כמה עצוב. שמעתי מקרים דומים נוספים.

בשנות החמישים הייתה עליה מאוד גדולה של יהודים שהגיעו גם מארצות ערב. המדינה לא הייתה ערוכה לקבל כמות גדולה כזו של עולים. מקום עבודה לא היה לרב העולים החדשים, לא היה כסף ולא משכורת ולכן לא יכולנו אנחנו כמו עולים רבים אחרים לקנות אוכל ביגוד ומוצרי צריכה בסיסיים.

קיבלנו תלושים ששימשו אותנו לקבל מהצרכניה מעט אוכל כמו לחם, שמן,  ביצים ומעט ירקות.  כמות תלושי האוכל מחושבת לפי מספר נפשות במשפחה. היה רעב עוני והרבה הזנחה של הממשלה. פשוט נזרקנו למעברה ללא עבודה ללא שפה ללא אפשרות לפרנס את המשפחה, פשוט הביאו אותנו למעברה ושכחו את העולים. למרות זאת, להורי הייתה תקווה שיהיה טוב והכי חשוב ותודה לאל שהם הגיעו לארץ ישראל. המזל הוא שאחי הגדול עבד אחרי שעות הלימודים או בחופשות בקיבוצים ובמושבים שבאיזור. הקיבוצים והמושבים שהיו בסביבה היו במצב כלכלי די טוב. בעבור העבודה של אחי בד"כ קיבל מעט ירקות ומוצרי צריכה במקום שכר. בלי העזרה של אחי כמעט לא היה לנו מה לאכל ובמה לחיות.

המדינה – הממשלה  לא ידעה ולא עשתה כמעט כלום לטובת העולים בעיקר לעולים מארצות ערב. היו הרבה הרבה הפגנות של העולים אבל המשטרה נסתה להפחיד ולדכא את המפגינים וגם עצרה אותם. על אף כל ההפגנות מצב העולים לא השתנה אז.

ממעברה למגורים

לאחר שהתמודדנו בקושי עם קשיי המעברה, לאחר תקופה של מעל שנתיים, עברנו לגור (בשעה טובה) בדירה קטנטנה שגודלה פחות מ-30 מטר. שני חדרי שינה בגודל של 2 קוביות, מטבחון שרק אדם אחד יכול לעמוד בו, עם ברז מים בבית. הכי כייף שהיו שירותים בבית ולא צריך לצאת מחוץ לבית בכל פעם. אומנם כמה שנראה קטן וצפוף מאוד אבל יש לנו תנאים בסיסיים כמו מים, שירותים, מבנה יציב ולא אוהל שיכל לעוף בחורף מרוחות חזקות וגשמים שנכנסים לאוהלים. הוקמה חנות שנקראה בזמנו "צרכניה" שהיה בה מעט מוצרים בסיסיים, שלא סיפקו את צרכיהם של כל התושבים. בתקופה ההיא בארץ היה חוסר מוצרים. לא היה שפע, כמעט ולא היה יבוא של מוצרים. מה שגידלו החקלאים, זה מה שאכלו.

נכנסנו למסלול שגרתי, אבא התחיל לעבוד בעבודות מזדמנות – בקרן קיימת, עסק בשתילת עצים באזור ירושלים,  הילדים הלכו לבתי ספר ולגנים. וסוף סוף מתחילים לראות את האור בקצה המנהרה.

לגור ולגדול באזור ירושלים זה הכי כייף. הנוף המדהים והעצים הירוקים (שחלק מהם בטוח אבא שלי שתל) והעליות לירושלים משרים שלווה ורוגע. הבתים של ירושלים מיוחדים, הם עשויים מאבן שנקראת אבן ירושלמית מיוחדת  וחלק מהבתים מאוד ישנים מתקופות קדומות/ ישנות. בדרך לירושלים, על הר מאוד גבוה סללו כביש צר דו סיטרי. פעם אחת, בנסיעה באוטובוס לירושלים, ראיתי דרך חלון האוטובוס את המדרון התלול, הרגשה היא שבכל רגע האוטובוס ידרדר למדרון התלול.. זה מפחיד. לא זכור לי אם בזמנו נבנה מעקה משני צדי הכביש.

קנינו מקרר שמופעל ע"י קרח (ולא חשמל).  פעם ביומיים מגיע מוכר הקרח עם סוס ועגלה וקנינו ממנו רבע או חצי בלוק קרח. את הקרח הנחנו במקרר והקרח שימש לקירור האוכל המועט שהיה במקרר. גם מכונת כביסה לא הייתה בנמצא. השתמשנו בסוג של קרש.

כמו כן קנינו נפט ממוכר שנסע עם סוס ועגלה, הנפט שימש להדליק את הפרימוס ששימש לבישול אוכל ולהרתיח מים. (ראה תמונות של הפתילייה והפרימוס של ההורים שלי). חלב כמעט ולא היה בצרכניה (חנות). זכור לי בבקרים הסתובב  בשכונה איש מאחד הקיבוצים עם מיכל גדול מלא חלב והיה קורא בקול "חלב תנובה" והיינו קונים ממנו חלב כל אחד הביא כלי מהבית או בקבוק והוא מזג לתוכו את החלב. כמעט רוב התושבים בשנות החמישים – שישים שתו חלב מעיזים שגידלו בחצר ביתם. מאותה סיבה גידלו תרנגולות שהטילו גם ביצים.

תקופת הלימודים

תקופת הלימודים הייתה תקופה מעניינת שמאוד אהבתי.  למדתי מהיסודי ועד התיכון עם אותו מחנך. מורה מוכשר ומחונן (שהיה סוג של אבא ואמא עבורנו ) שנתן לנו חינוך טוב, ידע כללי נרחב וגם תמך בנו כל השנים. קיבלנו ממנו הרבה ביטחון, חינך אותנו לאהוב אחד את השני ואת המדינה, הרגשתי שייכות ומחויבות למדינה .

באותה תקופה, לרוב ההורים לא היה כסף עבור טיולים או מסיבות סיום של התלמידים. המחנך מצא דרך מאוד חינוכית לפתור את המצוקה.  במקום לבקש כסף מההורים לטיולים, יצאנו כל התלמידים במשך שלושה ימים לעבודה בקטיף כותנה בקיבוץ רבדים.  הכסף שקיבלנו שימש עבור הוצאות הטיול, מעט אוכל ומסיבת הסיום. היינו כיתה ברמה טובה ומובילה בלימודים ובבית הספר.

חיי החברה בבית הספר וגם בשכונה היו טובים מאוד . שיחקנו במשחקים בדר"כ מחוץ לבית כמו מחבואים, חמש אבנים, גולות, גוגואים חמור חדש ועוד. כמעט כל הכיתה התנדבה לחנך ילדים בתנועות הנוער, עברנו קורסי הדרכה שוטפת ממדריכים. זו הייתה אחת התקופות הכי יפות שלי. מאוד נהנתי לחנך, להדריך ילדים, ללמד אותם ריקודי עם, שירי ארץ ישראל (אני מאוד זייפנית) לצאת איתם לטיולים רגליים באיזור , לספר ולהקריא סיפורים, מסיבות ובעיקר שימשנו מסגרת חינוכית וטובה לילדים אחרי שעות הלימודים ובחופשות. אז לא היו כמעט חוגי העשרה כמו היום. בתמורה להתנדבות שלנו קיבלנו מתנה של 10 ימי הדרכה פינוק בסמינר בבית רוטנברג שליד חיפה. חוויה מהנה!.

מלחמות

איך שהגענו למעברה בשנת 1956 היה מבצע סיני (איזו קבלת פנים). נתבקשנו לחפור בורות ליד האוהלים (היכן שגרנו) ולכסות את הבור בבד יוטה, בכדי שנוכל להתחבא בבור בשעת הצורך. מלחמת ששת הימים שנפתחה ב- 5 ביוני 1967, הייתה מלחמה מאוד קשה. לא היו מקלטים כל השכונה התרכזה בבית הספר הקרוב. שמענו את ה"בומים" די חזקים, מאוד מאוד פחדנו, הרגשנו שהבומים מאוד קרובים אלינו מהמלחמה מול הירדנים.  אכלנו וישנו במרוכז בכיתות שבבית הספר. במלחמה הזו נהרגו לנו שכנים חברים ולצערנו גם אחד המורים שלנו נפל במלחמה זו. המורה היה מלח הארץ איש יקר. יהי זכרו ברוך

את כל מהלך המלחמה והדיווחים השוטפים והנחיות לתושבים הישראליים שמענו ברדיו כי בזמנו לא הייתה טלוויזיה. הטלוויזיה התחילה לפעול בשנת 1968.

ולסיום

חלמנו להגיע ל"פלסטין" שהיא ישראל. עברנו חוויות לא נעימות (בלשון המעטה) בשנים הראשונות של העלייה לישראל במיוחד במעברת עולים משנות ה-50 ועד לאמצע שנות ה-60. שרדנו ונהייתי ישראלית גאה במדינה שלנו וגם להשריש את האהבה לילדים שלי ולנכדים שלי. שמחתי גם לתרום למדינה.

כשגדלתי והיה לי אמצעים המשכתי ללמוד ועשקתי בניהול כספים. התחביבים שלי: ציור תפירה סריג ועבודות יד שנים. היום אני אמא וסבתא גאה, מתנדבת בסיירת פארקים סיירת סבא – בא מתנדבת בבתי ספר ועוד…

 

תמונה 1

תמונה 2

תמונה 3
תמונה 4

תמונה 5

הזוית האישית

סימה סבג בן-יאיר: החוויה האישית שלי מהתוכנית, כשהציעו לי להשתתף שוב בתכנית "הקשר הרב דורי" לא התלבטתי. קבלו אותנו בחיבוק ובאהבה. לעבוד עם אווה קסטון עם החיוך התמידי והיחס שלה לכל המשתתפים מאיר פנים ואישי לכל מתנדב ומתנדב. הכרתי ילדים מהממים ולמדתי מהם הרבה והכי חשוב זו נכדתי הבכורה והמהממת שלי תומי (אני סבתא גאה מאד). היה לי כיף להיות איתה אחד על אחד בכל יום חמישי. הכרתי אותה יותר באופן אישי והיא גם שמעה חלק מ"החוויות" שעברתי בתקופת ילדותי וזה שונה מהמצב של היום. היה לי ולנכדתי זמן איכות ביחד.

באחד המפגשים ביקרנו בבית התפוצות שבתל אביב ביחד עם נכדתי וכל הצוות. הייתה חוויה מדהימה ומרגשת. שמחתי מאוד להשתתף בתוכנית החשובה לדורות הבאים ”הקשר הרב דורי". במהלך המפגשים כתבתי את הרגשות שלי מתקופת ילדותי ,על העלייה ממרוקו לישראל . קשיי הקליטה במעברה בישראל והחינוך הטוב שקיבלנו מהבית וגם מבית הספר לציונות ולאזרחות טובה. ולסיום תודה לצוות בית ספר "יצחק רבין" באשדוד ולך אווה אין עלייך, שירבו מחנכות מיוחדות כמוך בארץ. חיבוק ענק ומכל ה-

תומי סבג: מאוד נהנתי מהמפגשים בתוכנית הקשר הרב דורי. נהנתי להיות עם סבתוש שלי להקשיב לסיפורים המעניינים שסבתא סיפרה לי. סיפורי הילדות של סבתא ססימה מאוד מעניינים, סבתא גדלה כילדה בתקופת של תחילת הקמת המדינה. התקופה שונה מכל הבחינות, ללא טלוויזיה, מחשב וללא טכנולוגיה מתקדמת. אבל היו לה הרבה חיי חברה וגם הרבה טיולים רגליים ועוד. הסיפורים של סבתוש היו מאוד מעניינים. בזמן כתיבת הסיפורים שסבתא עברה בילדותה תמיד שאלתי את אותה שאלה: זה באמת קרה לך?? גם החוויות שסבתא עברה כילדה גם במרוקו על הרצון לעלות לארץ ישראל העלייה עצמה וגם החוויות הקשות שעברה במעברה. אני גאה בסבתוש שלי. תומי סבג הנכדה של ססימה. (כך קראתי לסבתוש כשהייתי קטנה (ססימה). אוהבת מכל הלב!

מילון

מעברה
ישוב ארעי לעולים חדשים לארץ ישראל בשנות החמישים

ציטוטים

”החלום שלי התגשם, עלינו לארץ הקודש, ממרוקו לארץ ישראל ישירות לנמל חיפה“

הקשר הרב דורי