מאגר סיפורי מורשת

שמי ניצה, נולדתי בטורקיה לבית מזרחי, באיסטנבול בשנת 1936. עלינו לארץ בשנת 1949.

בטורקיה למדתי בבית ספר יהודי, "אליאנס", בדרך לבית הספר הילדים הטורקים זרקו עלינו אבנים והיו אומרים לנו: "יהודים מלוכלכים תלכו לפלסטינה". היו גונבים לנו את המחברות ואת התיקים והיו מרביצים לנו.

היה לנו מורה יהודי שלימד אותנו עברית. שמו היה חביליו. נתנו לנו גם שיעורים, השיעורים בהתחלה היו קשים עד שלמדנו את השפה ואז היה לנו יותר קל והצלחנו להתמודד עם שיעורי הבית.

  הילדה ניצה 

בבית ספר היו לי גם חברים טורקים, אחד מהם תמיד עשה דברים מסוכנים. פעם אחת הילד השובב קפץ מהגג ואמר לנו שאנחנו פחדנים ושאין לנו אומץ לקפוץ מהגג. אז כל הילדים צעקו "ניצה" "ניצה". הייתי גם ילדה שובבה ואמיצה נורא רציתי להראות להם שאנחנו לא פחדנים אז עליתי על הגג וקפצתי. התעקמה לי הרגל כשקפצתי והיא מאוד כאבה לי, אני כמובן לא רציתי להראות להם שהתעקמה לי הרגל אבל מרוב כאבים צלעתי.

בילדותי גם רקדתי ריקודי עם וריקודי סלונים. הייתה לנו קבוצה קטנה שרקדנו בה יחד. אמא שלי עבדה אצל משפחה של רופאים, היא טיפלה בילדים, בישלה, קיפלה כביסה. כשאחיי ואני היינו חולים, אימי הייתה לוקחת אותנו לבית המשפחה שבו היא עבדה, והרופאים טיפלו בנו ללא תשלום.

הזוית האישית

ניצה משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתה עדי הררי.