מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מלכי מרנץ השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתה סולטנת, והנה סיפורה.

שמי הוא סולטנת מלכה נהווי, לפני החתונה שם משפחתי היה זכאים. סולטנת הוא שמי בפרסית, שמשמעו בעברית- מלכה, [סולטן זה מלך בפרסית וסולטנת זו מלכה.]

כשעליתי לארץ שינו את שמי מסולטנת לסלטנת והוסיפו לי את השם הישראלי, מלכה, ואת שם משפחתי החליפו מנהווי לנקי.

ארץ המוצא שלי הוא פרס. נולדתי בסביבות שנת 1928, ותאריך הלידה שלי הוא בערך בחנוכה אך את התאריך המדויק שלי אינני יודעת.

היינו שלוש בנות ושלושה בנים במשפחה.  יום אחד, הלכה אחותי הגדולה סולטנת לשאוב מים מהבאר. היא התכופפה לשאוב, פתאום היא עשתה תנועה בלתי מחושבת, היא מעדה ונפלה בתוך באר המים, והיא טבעה. אני עדיין לא נולדתי. וכשנולדתי קראו לי על שמה, סולטנת. הייתה לי עוד אחות, שקראו לה מזל, וגם היא נפטרה בהיותה תינוקת. וכך נותרתי בת יחידה בין 3 בנים.

נולדתי בפרס כיום, זו איראן. שם האנטישמיות הייתה גדולה וממש רדפו את היהודים. באחד מהימים הורי ביקשו ממני ללכת לחנות לקנות כיכר לחם. הלכתי לחנות ולקחתי לחם אחד, אך הבחנתי שהוא לא היה טרי, הנחתי אותו חזרה ולקחתי לחם אחר. כשהגעתי לקופאי כדי לשלם. הקופאי פתח עלי זוג עיניים, הסתכל עלי ואמר לי: "את חייבת לקנות את 2 הלחמים, כי יהודי שנוגע בלחם, הלחם נהיה טמא ואי אפשר לאכול ממנו" (זאת הייתה אמונתם)הישרתי אליו מבט ואמרתי לו: "אני אקנה את 2 הלחמים. כי יהודי שנוגע בלחם, הלחם נהיה טהור ואתם טמאים ואסור לכם לאכול אותו". הקופאי שהיה מוסלמי אנטישמי התעצבן עליי ואמר לי שהוא יהרוג אותי. (אז, זה לא היה רק בגדר איום) התחלתי לברוח. למזלי ולשמחתי, הייתי ילדה צעירה וקלת רגלים, והוא לא הצליח לתפוס אותי.

נכנסתי הביתה נעלתי את דלת ביתי המוסלמי רדף אחרי עד הבית. כשהגיע למפתן ביתנו הוא מצא את הדלת נעולה, ב"ה, הוא עמד מחוץ לביתנו וסינן מבין שיניו, שכאשר הוא יראה את פני ברחוב אני לא אשאר בחיים (הוא יהרוג אותי).

מאותו יום שארע המקרה הנורא, חששו הוריי לחיי, שכן האיום יכול היה להפוך למציאות. הוריי אשר חפצו בחיי, לא אפשרו לי לצאת מדלת הבית, עד אשר הגעתי לגיל 17. הורי לא הזמינו אורחים לביתנו, ובזמנים הבודדים בהם הגיעו האורחים לביתנו, הוריי היו נועלים את הדלת עד שהאורחים יצאו מפתח ביתנו (כמובן באם האורחים היו אינם מוכרים).

חלפו השנים הגעתי לגיל השידוכים ונישאתי. עם השנים נולדו לי 2 ילדים. ובשלב הזה לא רציתי להישאר בפרס. חשבתי על הרעיון להגר לארץ ישראל. התייעצתי עם בעלי והוא הסכים. חשבנו איך לעשות זאת? לבסוף החלטנו להבריח את הגבול, אך נתפסנו. (באותם ימים הברחת הגבול הייתה באמצעות אוטובוסים) שוטר ערבי תפס את בעלי, ורצה לשים אותו במעצר. אבל בעלי "מכר" להם שאנחנו לא ידענו כלל וכלל, שהאוטובוס שעלינו עליו מבריח אנשים מעבר לגבול. "ושאנו מאוד רוצים להישאר בפרס…" הערבים האמינו לכל "סיפורי הבדים" שבעלי סיפר להם. שוטרי הגבולות שחררו אותו תוך אזהרה מפורשת, שאם נעשה זאת עוד פעם אחת, אז כבר ינהגו בנו כמו שצריך…

חזרנו לפרס, ולאחר שנתיים הצלחנו להשיג אשרות יציאה חוקיות. וכך היגרנו לארץ עם 2 ילדים קטנים. באותה תקופה בארץ ישראל היה מחסור גדול במזון. כדי לרכוש מעט אוכל הייתי צריכה לעמוד יום שלם משש בבוקר עד שמונה בערב, כדי לממש את התלושים שהיו בידי, ולהביא לביתי קצת גזר או קצת תפוחי אדמה. תקופה זו כונתה בשם "תקופת הצנע" לכל משפחה הקציבו את מכסת האוכל המגיעה לה לפי מספר הנפשות במשפחה. כל משפחה קיבלה תלושים ואיתם הלכו לקנות בחנות. לי היו 2 ילדים ולכן, הייתי רשאית לקבל 2 גזרים,2 תפודים וחתיכת קטנה של עוף.

בעלי עבד באותו זמן כאדריכל ובנאי. במהלך השנים  התרחבה המשפחה שלנו, ורכשנו דירה.

אנו וגם חלק מילדיי עברנו הרבה מלחמות ביניהם: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה, במלחמת ששת הימים היינו ממש קרובים לאזור המלחמה. הייתה שורת הבניינים שלנו, כביש, ממולנו עוד שורת בניינים ואז שדה ענק בו התנהלו הקרבות. אך, ב"ה, שרדנו את המלחמות וחיינו באושר עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.