מאגר סיפורי מורשת

אני בטוח שהסיפור שאספר כאן אינו שונה בהרבה מאלה של רב חברינו לפלוגה, עת התנדבנו כולנו לשרת כלוחמים בחטיבת הצנחנים. וכך, בקיץ 1966 בהיותנו בני 18 בערך, חדורי מוטיבציה לתרום למדינה, הגענו לגדוד 890 שליד כפר יונה. כנראה שלא חשבנו או לא ידענו אז מה באמת הביא אותנו לנהוג כך. היה ברור לנו שכך צריך להיות וזהו. היום, ממרומי גילנו המכובד, אנו מבינים יותר שכל אחד ואחד מאיתנו נושא בתוכו גם את מה שהדור של הורינו וסבינו העבירו אלינו, ובכך הפכו אותנו למי שאנחנו. אני בטוח שהסיפורים של חבריי יהיו דומים ולא פעם אפילו זהים לזה שאתאר כאן.

אמי, מלכה לבית קאופמן ע"ה (כן, בנוסף למלכה שלי היום, גם לאמי קראו מלכה…), נולדה בכפר קטן במזרח צ'כוסלובקיה, בהרי הקרפטים. ממנה שמעתי את הסיפורים על חיי משפחתה בכפר, בטרם פרוץ המלחמה הארורה ההיא, בה נספו הוריה ואחותה הקטנה. לרפאל קאופמן (רפול), סבי מצד אמי, שאני קרוי על שמו, היה משק חקלאי בכפר בו מחצית האוכלוסיה היו יהודים. הם נקראו "יהודי ההרים": יהודים חרדים שהיו גם חקלאים, תופעה חריגה באותם הימים. דודי יצחק (איצו), שהיה הצעיר מבין שמונת הילדים של המשפחה, ששרד את אושוויץ, היה גאה לספר שהם מעולם לא קנו שק של קמח או סוכר, או כד חלב, ביצים וכו', שכן גידלו הכל במו ידיהם. הם היו יהודים חסונים וחזקים במיוחד ועל פי הסיפורים שעברו במשפחתנו, הגויים היו אלה שפחדו מהם ולא התעסקו אתם. סבי לימד את ילדיו לא להראות לגוי שאתה ירא מפניו. "לעולם אל תפנה גבך לא לגוי ולא לכלב שתוקף אותך" נהג לומר. היראה היחידה הייתה מהקב"ה. אגב, אותו הדוד ששרד את אושוויץ, עלה ארצה, היה ספורטאי מצטיין וגם היה אלוף הארץ בהיאבקות בסגנון "יווני רומי". הוא סיפר לי שכאשר כילד בא לאביו רפול והתלונן שה"שקוצים" (ילדי הגויים) הכו אותו, ענה סבי: "נו, ולך אין ידיים להכות חזרה ??!!" ומאז למד להסתדר בעצמו. כמו כל יהודי דתי, האמין סבי בביאת המשיח שיחזיר את כל היהודים לארץ ישראל. מצד שני היה אדם פתוח מספיק בדעותיו ותמך בהחלטתה של בתו הבכורה (דודתי מרים), עת עזבה את הבית ועלתה כחלוצה לארץ ישראל בשנת 1934.

אמי העבירה אלי את "חכמת האיכר", כלומר שצריך לדעת להסתדר בכל מצב, לדעת לאלתר ולמצוא פתרונות עם מה שיש. "לעולם אל תיפול ברוחך" אמרה לי, "לכל בעיה יש פתרון". אמי חינכה אותי שכדאי ללמוד כל דבר ושכל מיומנות שארכוש – תביא לי יום אחד ברכה. כבר כילד מאד קטן לא חששה לתת לי לעסוק בכל עבודות הבית (מישהו יודע לתקן חור בגרב ?….). אמי דאגה לפתח אצלי את הביטחון ביכולות שלי. המלים שליוו את ילדותי היו: "…אתה יכול", "…..אתה גם מסוגל", "התכוננת היטב לבחינה – אז אתה בטח תצליח" וכו'.  ביום שסיימתי יחד עם חבריי הלוחמים את המסלול בפלוגת הצנחנים (חבריי יודעים עד כמה היה לי קשה בחודשי הטירונות, בעיקר משום שבזכות תמיכתם צלחתי את הריצות הליליות ב"מסלול הלבן"…) – הושבתי את אמי המופתעת לשיחה במטבחה הקטן, עת עסקה באותו יום ששי בהכנת המטעמים לשבת. חיבקתי אותה ואמרתי לה כך: "דעי אימא, אני אמנם קיבלתי את דרגת המ"כ, אבל מי שראוי לכך זו את. בזכות החינוך שנתת לי, בזכות הביטחון שנטעת בי להאמין ביכולות שלי – צלחתי את המסלול הקשה הזה".

בילדותי בתחפושת שוטר צבאי

אבי, יהודה ברום ע"ה, נולד וגדל בעיר גדולה יחסית בפולין. הוא סיפר לי על חיי קהילה יהודית מלאים ותוססים, שכללו פעילות ציונית מבורכת. סבי ומשפחתו ידעו כבר בפולין עברית על בורייה וברמה גבוהה (לאחר עלייתו ארצה עבד סבי חיים ברום כמגיה ב"מדפיס הממשלתי" ואף תיקן פעם גם לבן גוריון, לאחר שיחת שכנוע, את מה שכתב כהקדמה לאחד מפירסומי הממשלה). הנערים בני גילו של אבי היו חברי תנועות נוער עבריות למיניהן, בהן למדו שירי מולדת ויצאו כל קיץ למחנות עבודה. לימים היה אבי גם מדריך בתנועת "הנוער הציוני". בניגוד לשתי אחיותיו הבוגרות, שהיו אקדמאיות (דודתי הספיקה לסיים בהצטיינות תואר שני במתימטיקה טרם פרוץ המלחמה) – למד אבי את מקצוע החרטות. לימים הסתבר שהדבר סייע למשפחה לשרוד את תקופת המלחמה, עת ברחו עמוק לתוך רוסיה, שעה שכוחות הצבא הנאציים נכנסו לפולין. לאבי בן ה- 20 היה מקצוע מבוקש וחיוני באותם הימים ועד מהרה מצא עצמו עובד כחרט במפעל צבאי רוסי ענק לחלקי מטוסים. בזכותו קיבלה משפחתו (הוריו, שתי אחיותיו ושני אחייניו) מגורים ואף תוספת מזון. אגב, לאחר שסיימתי את לימודי ההנדסה בטכניון, עבדתי באחד ממפעלי התעשיה הצבאית (תע"ש) בו עבד אבי כחרט והייתי אחראי על ייצור התותח לטנק "מרכבה". מה גאה הייתי כשבדיונים הטכניים בהנהלת המפעל, כשהסתבר שצריך לחרוט חלק מסובך ונשאלה השאלה מי יוכל לבצע זאת ? (מדובר על התקופה שלפני השימוש במכונות עיבוד שבבי מפוקדות מחשב) – התשובה הייתה תמיד: ברור! יהודה ברום. מאבי למדתי כבר בילדותי שירי מולדת, אהבת ארץ ישראל, חיבה למתימטיקה (בעיקר לאלגברה…). כמו כן, למדתי לכבד כל אדם באשר הוא ולכבד כל מקצוע. הוא ציטט את דברי סבי חיים ברום שאמר בערך כך: "לא חשוב באיזה מקצוע תבחר לעסוק, העיקר שתעשה זאת ברמה הכי טובה שאפשר, מתוך התלהבות ואהבה".

אחותי ואני

עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, בעזרתם של שליחים מארץ ישראל, התקבצו יהודים רבים משורדי השואה, באו לגרמניה הכבושה והקימו על אדמתה "קיבוצים" בהם הוכשרו צעירים רבים לקראת עלייתם לישראל. גם הוריי מצאו עצמם יום אחד בקיבוץ כזה, שקיבל את השם "נוחם". אבי, שהגיע לשם לפני אמי, לימד עברית, שירים מארץ ישראל, גאורפיה והסטוריה של ארץ ישראל והיה גם ה"אקונום" של הקיבוץ. יום אחד הגיעה לקיבוץ קבוצת צעירים צ'כים, ביניהם אמי. באחד מערבי ההווי ביקשו מאמי, שאהבה לשיר והייתה בעלת קול נפלא (ובטחון עצמי), לשיר סולו לפני כל הקהל. אבי התאהב בה מייד ומספרים שמאותו ערב ואילך, אמי כבר לא שרה לבד…

בראשית שנת 1947 החליטה הנהלת היישוב בארץ ישראל לנסות ולגייס את דעת הקהל בעולם, שתשפיע על מדיניות הממלכה הבריטית, אשר הטילה סגר ימי על העליה לארץ ישראל. המוסד לעליה ב׳ קיבל משימה לאתר ספינה גדולה יחסית, אשר תוכל להכיל אלפי מעפילים, הרבה מעבר למה שהיה בעבר. בנמל בולטימור בארה"ב, במעגן הספינות המשומשות, נמצאה ספינת נהרות, בעלת מבנה מיוחד עם גחון שטוח. מבנה מיוחד זה אמור היה לאפשר לה להגיע קרוב מאד לאחד מחופי הארץ ולהנחית עליו במהירות את המטען האנושי היקר, בטרם יגיחו הכוחות הבריטיים. הבעלות על הספינה שנרכשה שונתה מספר פעמים, כדי להסוות את הבעלים האמיתיים החדשים מפניו של שירות הריגול הבריטי, והיא הפליגה מארה"ב לאירופה תחת דגל פנמה. באחד מהמפרצים שבחופי איטליה הסתירו את הספינה ובעזרת נגרים איטלקיים וצרפתיים נבנו דרגשים בכל שלושת הסיפונים. עד מהרה הפכה ספינת הנהרות, שהובילה בד"כ עד 180 נופשים –  לאניית מעפילים, המסוגלת לשאת 4,500 איש!

במקביל להכשרתה של הספינה, טיפל אירגון "הבריחה" בכל ההכנות שנדרשו לצורך הובלת המעפילים מאזורים שונים באירופה (בעיקר מגרמניה) אל עבר נמל "סט" בדרום צרפת, שם הייתה מתוכננת להתבצע העלייה על סיפונה. השם שניתן לספינה היה "Exodus 1947" או בקיצור "אקסודוס" ובעברית: "יציאת אירופה תש"ז". יחד עם עוד רבים מחבריהם בקיבוץ "נוחם", קיבלו הורי את ההודעה שעליהם להיות מוכנים לצאת לדרך "לשם" (כלומר לארץ ישראל). לילה אחד הגיעו במפתיע משאיות, עליהן נצטוו לעלות מהר ולהקפיד על שקט מוחלט לאורך כל הנסיעה, כשהם יושבים תחת הברזנטים שכיסו את המשאית. כך חצתה לה שיירה מוזרה של משאיות את מרחבי אירופה, את הגבולות ואת המחסומים שבדרך (בעזרת קצת "מתנות" כנראה…), עד הגיעם לדרום צרפת. אמי הייתה בחודש הרביעי להריונה (אתי) עת הגיעה השיירה לנמל "סט" שלחוף הים התיכון בצרפת. כל 4,515 המעפילים, נשים וגברים, זקנים וטף, עלו על ה"אקסודוס" בתוך שעות ספורות (איזה מבצע לוגיסטי ענק!) בתקווה גדולה להגיע לארץ ישראל.

הסתבר שכל מאמצי המוסד לעלייה ב' להסוות את המבצע הגדול הזה לא הועילו. אבי סיפר לי שמייד לאחר צאת הספינה לים הפתוח, הגיחו שני מטוסים בריטיים וליוו את מסעה של ה"אקסודוס" בים התיכון. כל אירועי ה"אקסודוס" מהווים רצף של סיפור גבורה הן של הצעירים שתכננו וביצעו את המבצע הגדול הזה, והן של המעפילים. קפטן הספינה יצחק אהרונוביץ' ("אייק") מקיבוץ שדות ים, היה בן 24 בלבד! עם התקרבם לארץ ישראל תקפו את ה"אקסודוס" שתי משחתות בריטיות אשר גם נגחו אותה משני צידיה וגרמו לכניסת מים לאחד הסיפונים. חיילים בריטיים טיפסו על הספינה כשמנגד נלחמים בהם המעפילים בעזרת קופסאות שימורים ותפוחי אדמה, אותם זרקו על החיילים. את הנשים והילדים הורידו מבעוד מועד לבטן האוניה. הגברים, ביניהם אבי, לחמו מספר שעות בחיילי הקומנדו הימי של חיל הים הבריטי. במהלך הקרב היו פצועים רבים הן בקרב המעפילים והן בקרב החיילים הבריטיים (היו גם הרוגים). בסופו של דבר נכנעה ה"אקסודוס" ונגררה לנמל חיפה. בנמל הורדו המעפילים והועברו לשלש משחתות בריטיות אשר הפליגו חזרה לים הפתוח. הורי סיפרו לי שהיה מאד קשה וכואב לצעוד על הרציף בנמל חיפה, להביט בערגה על הר הכרמל עליו חלמו, ולהילקח בכח לספינות הבריטיות. בתחילה סברו המעפילים שהם מפליגים לאי "קפריסין", שם הקימו הבריטים מחנות הסגר ולשם נהגו להעביר את המעפילים שתפשו. אחרי יומיים של הפלגה, הסתבר שלבריטים הייתה תכנית זדונית להוריד את מעפילי ה"אקסודוס" חזרה לחוף הצרפתי, שם עלו על הספינה.

אחרי מסע בן מספר ימים, ישובים בבטן אוניות משחית בריטיות, כשחום יולי-אוגוסט מכה בהם, בתנאים סניטריים לא אנושיים, כשריח הזיעה מתערבב עם ריח השמן החרוך מחדר המכונות, הגיעו לנמל מרסיי בצרפת ונצטוו לרדת. כל המעפילים, בעזרת אנשי המוסד לעלייה ב' המוסווים לעולים, גילו התנגדות וסירבו לרדת. צריך לזכור שלמרות שהפליגו על שלש ספינות נפרדות – הצליחו אנשי ההגנה ומנהיגי המעפילים להעביר ביניהם מסרים, כדי לשמור על אחדות ולא לתת לבריטים הזדמנות לשבור את רוחם ולפרק את השורות.

במהלך התקופה בה עגנו בנמל מרסיי, הצליחה ממשלת הוד מלכותה לשכנע את ממשלת צרפת לתת לכל מי שירד לחוף אזרחות צרפתית. עבור פליטים, שהיו ללא ארץ וללא זהות, הייתה זו הצעה מפתה ביותר! ראש עיריית מרסיי, כנציגה של ממשלת צרפת, עלה לסיפון הספינה Ocean Vigor בה היו הוריי, נעמד על "דרגש" ובקול נרגש בישר למעפילים את החלטת ממשלתו. הוא ניסה לשכנע אותם שכדאי להם לרדת ולהתאזרח בצרפת. משסיים דבריו, עלה אחד המעפילים על דרגש זה ונשא אף הוא נאום מרגש מעומק לבו. הוא פאר את העם הצרפתי על כך שכתוצאה מהמהפכה הצרפתית, נתן לעולם את "הצהרת זכויות האדם והאזרח". אבי ציטט מדבריו שאמרו בערך כך: "מכובדי ראש עיריית מרסיי, היאך אתה, נצר לעם הצרפתי הגאה, אינך מבין שאחרי אלפיים שנות גלות, פוגרומים וסבל רב, השפלה וגם ניסיון נאצי לרצוח את כל העם היהודי, אינך מבין שאנו רוצים סוף סוף גם מולדת משלנו?" אבי, שעמד קרוב מאד לאותו מעמד, ראה את ראש עיריית מרסיי בוכה בדמעות, עת סיים אותו יהודי את דבריו. כל הקהל עמד דום ושר את "התקווה". משראו הבריטים שתכניתם לא צלחה, הרימו שלש הספינות עוגן והפליגו מערבה לכיוון מיצר גיברלטר, ומשם בהמשך הקיפו את אירופה ממערבה אל עבר הים הצפוני, והורידו בכוח את המעפילים בנמל הגרמני הצפוני Emden שהיה באיזור הבריטי של גרמניה הכבושה.

שוב מצאו עצמם הפליטים בתוך מחנה סגור בגרמניה, גדרות, שומרים, כלבים וכו'. "למרות הנסיון להשפיל אותנו לא נפלנו ברוחנו", סיפר לי אבי. להיפך, הם התארגנו מהר לחיים במחנה ועקבו אחרי המתרחש בארץ ובעולם. ואכן, לאירועי ה"אקסודוס" היה הד גדול בעולם. יש הטוענים שהיתה לכך מן הסתם גם השפעה על ההצבעה באו"ם בתאריך 29 בנובמבר 1947 לטובת הפסקת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לאחר ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל ועזיבת אחרון החיילים הבריטים, עלו מעפילי ה"אקסודוס" למדינת ישראל, השתתפו בקרבות מלחמת השחרור ואחר כך תרמו את חלקם בבנייתה של המדינה הצעירה. אני נולדתי אם כן בגרמניה, בבי"ח סמוך לאותו מחנה, ובהיותי כבן חצי שנה, בקיץ שנת 1948 , עליתי ארצה עם הוריי. את ילדותי עד גיל 10 עברתי בפרברה של העיר יפו, סמוך לחוף ים מקסים בשכונה בשם "גבעת עליה" או בשמה הערבי: ג'בליה. בשכונתנו היו עולים מכל התפוצות, רבים מהם מבולגריה. ביליתי לא מעט שעות אצל "דודה רקטה", שכנתנו, ושמעתי ממנה סיפורים על בולגריה, כשקראה לי לבוא ולקבל את הבולים הצבעוניים שהיו מודבקים על המכתבים שקיבלה מבנה, שלצערה הגדול נאלץ להישאר שם. היא נהגה לקרוא לי "רפאלצ'ו" אבל אני הייתי גאה בשם "רפול", שמזכיר לי תמיד את סבי החקלאי, היהודי הגאה מהרי הקרפטים, אליו אני מתגעגע, הגם שמעולם לא ראיתיו. אגב, נודע לי שגם משפחתו של רפאל איתן (רפול) המח"ט האגדי שלנו, מוצאה מאיזור הקרפטים הצ'כוסלובקיים.

כן, חברים יקרים, כולנו גאים להיות ההמשך של הורינו וסבינו, שמעולם לא חדלו לחלום ולעשות הכל כדי שנחיה במדינה משלנו, עצמאית ומשגשגת. אנחנו קיבלנו מהורינו את "הלפיד" שאותו אנו מעבירים לילדינו ולנכדינו.

איור של אריה טופור

הזוית האישית

הסיפור לקוח מהספר ״על עכברים וצנחנים 3: ההר הוליד צנחן״ שערך צביקה ויסברוד ואייר אריה טופור, ומועלה למאגר המורשת בשיתוף עם תכנית הקשר הרב דורי.

רפי ברום תרם סיפור נוסף למאגר המורשת. לקריאתו לחצו כאן