מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה מחפוד. נולדתי במעברת קיבוץ עין שמר. אני בת 68 (2019), גרה בראשון לציון. אני עוסקת בתחום החינוך המיוחד מזה כ- 30 שנה. נולדתי להוריי סליימן וסלמה מחפוד. נולדתי אחרי חמישה בנים, עם עליית הוריי ארצה. משמעות שמי היא נוי – יופי אלוהי. אבי היה צורף בכסף וזהב ובנוסף לימד תורה ב"חדר".

בית הילדים שבו נחטפו ילדי תימן. לימים הוא הוסב לביה"ס שבו למדה סבתי. כיום זה מוזיאון מורשת תימן

אחיי אהרון, משה ויוסף שרדו את העלייה, אבל עזרא וראובן נפטרו בתימן. אמי הייתה רוקמת רקמה תימנית, בארץ רקמה למשכית בהנהלתה של גברת רות דיין.

סבתא רבתא סלמה

משפחתי עלתה  מתימן בשנת 1948. לעלייה הזאת קראו "על כנפי נשרים". הוריי שכנו במעברת קיבוץ עין שמר ואבי עבד בעבודות יזומות (ח"קל).

אני נולדתי בשנת 1950. הייתי בין ילדי חטופי תימן:

כאשר מלאו לי חודש ימים, אימי באה להניק אותי בבית התינוקות. אמרו לה שהילדה "מתה" ונקברה. אז רחשו כבר שמועות שחוטפים ילדים ומעבירים אותם למשפחות אחרות. אבי סירב להאמין ולפנות ערב, התגנב לחדר התינוקות וראה אותי בפרוזדור, בתוך עגלה מוכנה להילקח למשפחה אחרת. כמובן שהוא לקח אותי והשיב אותי לאוהל.

למחרת, סרבו הרופאים והאחיות לתת לאבי תלושי מזון, כעונש על הפעולה שביצע. אז התארגנו כל יושבי האוהלים ותרמו במשך שבוע ימים אוכל להוריי ואחיי. הסיפור הזה ליווה אותי במשך כל שנות חיי הראשונות. הסיפור לא תם ולא נשלם, עדיין יש וועדת חקירה מה עלה בגורל הילדים שנחטפו.

שופר, ספר תורה וסכין שחיטה מתימן

בימי ילדותי, רוב ילדי השכונה שיחקו בגבעות, היו שלוש גבעות. מבחן האומץ בין הילדים היה להגיע לגבעה השלישית, שגבלה עם ירדן. היינו חבורת "שלושת הגבעות". החבורה נהגה להגיע רק עד הגבעה השנייה, כדי לקטוף רקפות וכלניות. יום אחד, גמלה בי ההחלטה להגיע לגבעה השלישית. שיתפתי את חברתי רוח'לה והחלטנו שאנחנו לא הולכות למחרת לבית הספר. למחרת בבוקר, צעדנו לגבעה הראשונה והשנייה, כשבדרכנו פגשנו ארנבים, שועלים ודורבנים. כשהגענו לגבעה השלישית, טיפסנו מעל הגדר ומצאנו את עצמנו במדינת ירדן. אנחנו כילדים לא ידענו זאת. בדרך פגשנו חייל. מסתבר שהוא היה חייל ירדני. אז נלקחנו לתחנת המשטרה הירדנית, כשאנחנו ממררות בבכי. נוצר קשר עם משטרת ישראל, ודווח שנמצאו שתי ילדות וחזרנו בערב הביתה. מיותר לציין, שהיינו גיבורות השכונה.

כשחזרתי הביתה בתור עונש שמו לי סחוג בפה ולא הורשיתי לצאת מהבית, למשך שבועיים. זה לא מנע ממני לברוח שוב עם חברותיי מבית הספר. לפעמים היינו הולכים לתחנת הרכבת בראש העין, הרכבת היחידה שהגיעה לירושלים ואז היינו נוסעות חבורת בנות לירושלים, לעיר העתיקה קונות גלביות, תקליטים והולכות לכותל המערבי להתפלל. בערב הייתה מחכה לנו קבלת פנים "חמה" מההורים. יש לציין שקבלות הפנים החמות לא עצרו מבעדנו מ"להבריז" מבית הספר.

יש לי 2 ילדים יסמין ושגיא. יסמין, מנהלת משאבי אנוש ושגיא, עוסק במחשבים. יש לי שלושה נכדים: ליאם, רומי ואופק. כולם עדיין במסגרות חינוכיות.

הזוית האישית

סבתא: התהליך היה חשוב – להעביר את הסיפור לעוד אוזניים קשובות. מבחינתי הסיפור לא תם ולא נשלם.

ליאם: לדעתי, התהליך תרם לידע שלי על משפחתי והעמיק את הקשר שלי עם סבתא.

יאיר: התהליך היה כייפי וחשוב. חשוב לשתף את סיפור החיים שעברת לעוד אנשים, כדי שסיפור יעבור מאוזן לאוזן.