מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי מרינה ספיאשוילי ונולדתי  בגיאורגיה, בעיר סוחומי בשנת 1963. גרתי שם יחד עם הוריי ואחיותיי. לאבי קראו שוטה ולאמי קראו ציפורה, ולאחיותיי קוראים למרה ורעיה. אני הייתי הקטנה באחיות. כולם נולדו בגיאורגיה. ביתנו היה חם וצנוע. אבא עבד ואמא טיפלה בנו, התפרנסנו בכבוד. דיברנו בשפה הגיאורגית. בגיאורגיה היו בני דתות מעורבות – ביניהם  נוצרים, מוסלמים ויהודים, המשפחה שלנו הייתה יהודייה. נהגנו לציין ולחגוג את כל המנהגים והחגים היהודיים שלנו וללכת לבית הכנסת בחגים ושבתות. התמזל מזלנו לגור ברובע היהודי ויכולנו לשמר את המסורת. העיר סוחומי, שכנה בגבול עם רוסיה ויום אחד החליטו הרוסים לנסות ולכבוש את העיר. הם רצו את כל העיר לעצמם והחליטו לעשות הכל כדי שתושבי העיר יעזבו. הרוסים הרסו את הרכוש של האנשים שחיו שם, הרסו בתי קברות וניסו להרוג אנשים. המצב החמיר יותר מיום ליום ולא יכולנו לצאת מהבית מרוב פחד. ממש כמו בעת מלחמה. לא הייתה לנו ברירה אלא לעזוב את גיאורגיה כמה שיותר מהר. עזבנו חסרי כל,  בלי בגדים, בלי נעליים ובלי רכושנו. פשוט בחרנו לברוח ולעלות לארץ ישראל, מדינת היהודים. אילו היינו מתמהמהים היינו נתפסים ונהרגים. וכך התחיל סיפור העלייה שלי ושל משפחתי לארץ ישראל, כשהייתי בת שש, בשנת 1969. היו לא מעט קשיים. הגענו לארץ בלי כלום  וללא שפה ונאלצנו להתמודד. התחלנו ללמוד את השפה העברית. למדנו ארבעה חודשים באולפן. בהמשך, אבי מצא  עבודה, רכשנו בית ולאט לאט הרגשנו שהחיים שלנו חוזרים למסלול הרוגע והשגרה. התחלתי ללמוד בבית ספר "הבנים" בלוד. גם אחיותי הלכו ללמוד. אמי נשארה בבית. לעומת החיים בסוחומי פה הכל היה רגוע. הכרתי הרבה חברים חדשים, בילינו וטיילנו יחד ובעיקר חיינו בשכנות טובה. אחרי עשר שנים, כשהייתי בת שש עשרה, בשנת 1979, הכרתי את בעלי בשידוך. גם הוא היה עולה שעלה מגאורגיה. השידוך התנהל כך: אני הייתי עם חברות שלי ליד ביתי ואז דודתי קראה לי ואמרה לי לבוא לרגע. כשנכנסתי ראיתי מישהו יושב על הספה. לא ידעתי עדיין שהוא יהיה בעלי לעתיד. דודתי אמרה לי "זה בעלך".  אחרי זה הלכנו לחדר שלי והוא שאל אותי אם אני רוצה שנתחתן. עניתי לו שאני עדיין לא מכירה אותו. כעבור חצי שנה התחתנו  וילדתי שני ילדים, בן ובת, איציק וסוניה. לצערי לא למדתי מעבר לשנות הלימוד בבית ספר ונאלצתי לעבור מעבודה לעבודה, עד שמצאתי עבודה קבועה במפעל.

הזוית האישית

אגם: נהניתי מאוד בפעילות של הקשר הרב דורי. הרגשתי סוף סוף שהכרתי יותר את סבתא שלי שעד כה לא שמעתי. לא ידעתי את סיפור העלייה שלה. מאוד שמחתי להכיר אותו. בהתחלת העבודה איתה הרגשתי טיפה מבוהלת כי סבתא שלי ספרה שהרסו להם את כל רכושם וזה הבהיל אותי אבל בהמשך היה לי מאוד כיף ומהנה.