מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1934, סבי ע"ה הריח שואה בקרקוב שבפולין ועלה ארצה לתל אביב. הוא הגיע עם אימי סבתי ואמה של סבתי. אימי הייתה בת 3 שנים וגדלה בישראל כצברית לכל דבר.

לאחר כשנה עלו לירושלים, שהייתה משאת נפשו של סבי, והתגוררו בשכונת מאה שערים. הם גרו בדירה בת חדר כשחדר חזיתי נוסף משמש לסבי כמתפרה לבגדי גברים. לילה אחד פרצה שרפה ואימי העירה את בני הבית. בכך הצילה את כל משפחתה. למחרת, בתהלוכה רבת משתתפים, הלכו כולם לכותל המערבי, שהיה אז בידינו, על מנת לברך ברכת הגומל ולהודות לה' על ההצלה, כאשר אימי נישאת על כתפיים. סיפור זה קרה בשנת 1940.

מצידו של אבי ע"ה: לאחר שואה איומה, בה איבד אבי את כל משפחתו הענפה שהתגוררה בטרנסילבניה, עלה אבי ארצה. הוא הגיע לארץ בשנת 1948 עם קבוצה של ניצולים צעירים. הם נשלחו להקים וליישב את מושב "מרון" שבגליל, וכן כולם גוייסו לשרת בצבא במלחמת השחרור. הגליל היה אז פראי ובקושי היו בו כבישים נוחים לתחבורה. תפקידו של אבי וחבריו היה להכשיר את הקרקע וליצור כבישים על ידי טרקטור שהיה בשותפות עם שלושת חבריו.

תרבות

כשהייתי ילדה בשנות ה-60 המוקדמות מכשיר התקשורת בביתנו היה רדיו ענק, ששימש גם כרהיט. זה היה מרכז התרבות המשפחתי.

בכל ערב התכוננו לבילוי, כמו שהיום אנשים יוצאים להצגה או סרט. אחרי יום עמוס של לימודים שעורי בית, עזרה במשק, איסוף ביצים, טיפול בתרנגולות ועזרה בניקיון הבית, היינו מתאספים כל המשפחה סביב הרדיו להאזנה לתכנית היומית. אימי הייתה מכינה פופקורן ובייגלך ושאר מיני תקרובת והנה אנחנו מוכנים בהתרגשות לתכנית היומית. למשל, היה ערב של תסכית מתח בהמשכים. הקריין עם קולו העמוק היה מקריא סיפור וכולנו הקשבנו ברב קשב, כשמנגינה מתאימה נשמעת ברקע. בשיא המתח הסיפור היה מסתיים לאותו היום והיינו מחכים להמשכו שבוע שלם. ביום אחר למדנו שירי ארץ ישראל, "מאיר הרניק" היה הזמר המלמד את מילות השיר בקצב הכתבה ואנו היינו רושמים את המילים ושרים איתו ביחד. כל שבוע למדנו שיר חדש כשבשבוע אחרי התכנית הייתה התכנית מתחילה בשיר שלמדנו.

היתה תכנית נוספת של חידונים, בהנחיית שמוליק רוזן, שהייתה מאד מאתגרת (היא קיימת עד היום). החדשות הושמעו רק 3 פעמים ביום והיינו מתעדכנים בכל מה שקורה בארץ ובעולם. כמובן שהיו גם פרסומות שכולנו שרנו ביחד עם הרדיו. לקולנוע היינו יוצאים לעיתים רחוקות מאד וזו הייתה חגיגה שלא שכחנו כל השנה.

השכונה שלי בעצם גדלתי בשתי שכונות:

בגיל 6 גדלתי בחיפה לאחר שאבי נישא בשנית. כל ההוואי החברתי היה ברחוב, כמעט ולא היינו בבית כל היום.

לאחר בית הספר היינו כל הילדים ברחוב, משחקים בכל מיני משחקים, כמו מחניים, ארבע תחנות, קלאס, חבל, חמש אבנים שהיינו מוצאים ברחוב (בניגוד להיום שקונים אותם מסודרים) ומחבואים. את המשחקים לא קנינו, פשוט יצרנו לבד, כמו האבנים שהיינו מוצאים או כדור שיצרנו מבדים וניירות. אפילו את הקלאס היינו מציירים בחתיכות סיד שמצאנו ברחוב.

בגיל 9 עברתי לגור עם אימי לאחר נישואיה בשנית במושב "בית מאיר" ליד ירושלים. לגור במושב זה כבר משהו שונה. לאחר בית הספר יש עבודה במשק. היו לנו לולים עם תרנגולות מטילות, זה כלל איסוף ביצים וניקיונן, הנחה בתבניות ואריזה בארגזים. ישנן תרנגולות שגדלות לבשר ואז מקבלים אפרוחים קטנים שנכנסים לבית אימון. כשגדלים מכניסים אותם לכלובים למשך חודשיים ומשווקים אותם לתנובה. זו עבודה קשה לילד כשבכל יד צריך להחזיק שתי תרנגולות ברגליהן, ואימי הייתה מכניסה אותן לכלובים ומכינה למשאית שתבוא לאסוף אותם מהשטח.

הזמן היחיד למשחקים עם ילדים אחרים היה בימי שישי בערב לאחר סעודת שבת. היינו נפגשים כל הילדים במרכז המושב ומשחקים בעיקר במחבואים. היו המון מקומות מסתור, כמו הסילו של המושב, בין כל שקי התערובת. היינו מתחבאים שם וכיום אני תוהה איך לא פחדנו שאיזה שק של חמישים קילו יפול עלינו.