מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

היופי של המנהגים והמסורת היהודית

סבתא אן
הבנות במחנה הפליטים, בגרמניה
סבתא אן הראתה לבנותיה את היופי של המנהגים והמסורת היהודית

הוא אן בלסברג ולפני נישואיה שמה היה פינקס. היא נולדה בתאריך 25.2.42 בסיביר, ברית המועצות , בזמן השואה במחנה פליטים.

סבתא שלי נפטרה בתאריך  29.6.94, לפני שאני ואחותי נולדנו רק אח שלי זכה לראותה, אך זה היה רק כשהיה תינוק. היא נפטרה ממחלת סרטן הכבד שבו נלחמה במשך 9 שנים, אך לבסוף המחלה גברה עליה והיא נפטרה. בשל כך, מי שסיפק את המידע על סבתא שלי היה סבי ואמי.

הרגשתי חשיבות לכתוב דווקא עליה, על הסבתא שלא הכרתי. כל הזמן מספרים עד כמה שהיא הייתה בן אדם מיוחד כמו שמספרים על כל אחד (כי כל אחד מיוחד) אבל הם באמת מתכוונים לזה בכל מילה ומשמעותה. מציינים את הטוב שבה והמוסר היוצא דופן שלה, הנכונות שלה לתרום ולעזור, להשפיע, להיות בן אדם כמה שיותר טוב וכך להפוך ולשפר את העולם והמקום בו אנו חיים.

התכנית נתנה לי הזדמנות להבין וללמוד, להכיר ולהרגיש קרבה ואמפתיה כלפי סבתי, לתעד ולכתוב את סיפורה. כיום, היא קבורה ברוקלנד קאונטי, ניו המפסטי שבמדינת ניו יורק, ארה"ב. 

שם אביה היה סלומון פינקס ז"ל. שם אמה היה מרים פינקס ז"ל ולפני נישואיה, שם משפחתה היה בק. יש לה אחות אחת ושמה דבי פריצקי.

באפריל 1939 סבתא וסבא רבא שלי (מניה ושלמה) התחתנו וגרו בפולין. בזמנו שלמה היה בן 38 ומניה הייתה כבת 34. סבא שלמה היה קבלן ועזר ותמך באחותו ומשפחתה שהתגוררו בקרבתם. לשלמה היו ארבעה אחים שחיו באמריקה באותו זמן. חמישה חודשים לאחר שסבא וסבתא רבא שלי התחתנו החלה המלחמה, גרמניה תקפה את פולין. סבתא רבא שלי החליטה שעליהם לעזוב הכל ולברוח לכיוון רוסיה וכך עשו. הם התחילו את המסע על הסוס והכרכרה שלהם ובהמשך עברו לנסיעה ברכבת לכיוון סיביר (אנחנו חושבים שהרוסים נתנו להם ולעוד יהודים להישאר לצורך כוח עבודה). סבא שלמה היה עובד חרוץ, אדם חזק שעובד קשה. הוא עבד במכרות הזהב בסיביר. דרך עבודתו הם ניצלו, בזכות זה יכל להשיג מזון ולספק צרכים בסיסיים ומקום עם מחסה. לאחר מכן גם אחותו ומשפחתה הגיעו לסיביר והוא עזר לאחיין שלו להשיג עבודה במכרות הזהב. 

סבתא שלי, סבתא אן, נולדה בשנת 1942. היא היית הילדה קטנה חמודה ובלונדינית וכנראה שהרוסים חיבבו אותה ולכן היו פעמים שקיבלו מנת מזון נוספת.

כשהמלחה הסתיימה, היא הייתה בת שלוש. ואיך שהוא הם הגיעו למחנה פליטים בגרמניה, ושם אחותה נולדה. לבסוף הם הגיעו לארצות הברית, אחד האחים של סבא שלמה עזר להם בכך. כך סבתא אן ומשפחתה ניצלו. מתוך ארבעה עשר אחים במשפחתה של מניה ניצלו רק היא ועוד שניים. אחד האחים שניצל, יואל בק, היא באמריקה ונלחם במלחמת העולם השנייה עם הצבא האמריקאי. האח השני שלה היה בצבא המחתרת באירופה והצליח לברוח לפורטוגל, שהייתה מדינה ניטרלית בתקופת המלחמה, ואחר כך נסע לאנגליה ובילה את שארית חייו בלונדון.

תמונה 1

הבנות במחנה הפליטים, בגרמניה

תמונה 2

חדר האוכל במחנה הפליטים, בגרמניה

 

סבתא אן ומשפחתה הגיעו בשנת 1948 לניו יורק סיטי ארה"ב. כשסבתא שלי גרה בארה"ב, היא גדלה בברונקס, בבנין בו הייתה מעלית, מקרה כזה היה די נדיר בימים הללו. הבניין היה בן 4 קומות וגרו בו 20 משפחות. במקום בו גדלה, היו הרבה בתי ספר . בביתה היא דיברה אנגלית, יידיש ופולנית. ובכל מקום אחר, דיברה אנגלית. היא נהגה לנגן על פסנתר. זה היה תחביבה העיקרי ובנוסף לזה היא גם רכבה על רולר סקייטס, על אופניים והחלקה על הקרח.

בימי שישי היא הלכה לבית הכנסת, הדליקה נרות, ערכה סעודה מיוחדת ,שמרה כשרות ושבת -הייתה דתייה. לעומת האווירה האנטישמית שהייתה באירופה, הממשל האמריקאי לא היה אנטישמי והעניק להם זכויות כשאר תושבי ארצות הברית. היא התחתנה עם סבא שלי בתאריך 19.3.61.

נולדו להם שלוש בנות: אמי, שרון. אחותה הקטנה, דודתי אדריאן , שחיה בעיר ניו סיטי, בניו יורק, ארה"ב. והשלישית שהיא הכי קטנה, דודתי רנה, שחיה כיום באלכסנדריה, במדינת וירג'יניה, ארה"ב.

תמונה 3

אמא שלי מספרת שעכשיו היא מבינה כמה השפעה הייתה לאישה הזאת עליה ובכל השנים ספגה וספגה את ערכיה ועולמה – הם הפכו אותה למי שהיא היום. היא הייתה מאד מעורבת בקהילה היהודית: היא הייתה חברה בקהילה, רכזת נוער לכמה שנים והייתה מעורבת בארגון "הדסה", הדסה – הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה.
היא עשתה את כל מה שהיא יכולה כדי לעזור ולעשות את העולם למקום נעים וטוב יותר. אם זה דרך ועדת הורים( דרך לשמור על מעורבות ההורים בחיי הילדים בבתי הספר) או להיות חברה פעילה בקרן סיסטיק פיברוזיס (לַיֶּפֶת כִּיסְתִית) Cystic Fibrosis Foundation, מחלה תורשתית קשה המשפיעה על הריאות, הלבלב, בלוטות הזיעה, מערכת העיכול ומערכת המין.
סבתא אן הראתה לאמא שלי ואחיותיה את היופי של המנהגים והמסורת היהודית, את החשיבות של השבת וציונות. לימדה אותן על הקודש בשבת ובחגים. לא משנה מה קרה באותו שבוע שבת תמיד היה זמן מיוחד בשבילם לשבת לארוחת שישי, להדליק נרות ולאכול ביחד כמשפחה וחברים. אן וסבא שלי פתחו את ליבם וביתם לכל אחד.
תמונה 4
כשסבתא שלי הייתה בת 43 היא אובחנה כחולת סרטן והודיעו שיש לה כעוד חצי שנה עד שנה לחיות, אך כנגד כל הסיכויים היא שרדה ונלחמה עוד תשע שנים. היא זכתה לראות את אמא שלי ואחיותיה גדלות, לרקוד בחתונות שלהן ואפילו לראות, לחבק ולהחזיק את נכדה הראשון, אח שלי, לפני שנפטרה. אמא שלי למדה להעריך בריאות וכל רגע של חיים, ולחיות את החיים בצורה הכי מספקת ומלאה. יש בזה משהוא די עוצר נשימה, היא עשתה את הבלתי אפשרי – היא האריכה חייה בשמונה שנים. זה מראה על נכונות של בן אדם, גבורה, כח סבל ורצון.
אותי היא לימדה כמה שיעורים לחיים. ואחד מהם זה בדיוק על זה. אם רוצים ובאמת נלחמים אפשר לעשות את הבלתי יאומן, גם אם זה נוגד רופאים ואפילו את הגוף של עצמך- הדבר היחיד שמשפיע על החיים שלך זה אתה, האופטימיות, התקווה, כוח ומידת הרצון וההילחמות על כך עד הסוף – עד הרגע האחרון.
תמונה 5
 
תמונה 6
 אני                                                                                      סבתא אן
העשרה
"הדסה (באנגלית: Hadassah) היא הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה (The Women's Zionist Organization of America). הארגון, שבסיסו בניו יורק, פועל בישראל ובארצות הברית בתחומי הבריאות והחינוך". ויקיפדיה
מורה מובילת תכנית
אורית סלמון

תשע"ו

מילון

הדסה - הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה
הדסה (באנגלית: Hadassah) היא הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה (The Women's Zionist Organization of America). הארגון, שבסיסו בניו יורק, פועל בישראל ובארצות הברית בתחומי הבריאות והחינוך.

ציטוטים

”סבתא אן הראתה לבנותיה את היופי של המנהגים והמסורת היהודית“

”החשיבות של השבת וציונות.“

הקשר הרב דורי