מאגר סיפורי מורשת

מלחמת ששת הימים, הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 

גרנו במושב, במוצא עלית, ולמדנו בבית-הספר האזורי בקריית ענבים. כאשר פרצה מלחמת ששת הימים,  בשלב הראשון ירדן עדיין לא הצטרפה למלחמה ולכן נשלחנו לבית-הספר בהסעות כרגיל. כאשר הגענו לבית הספר בשעה שמונה בבוקר, מיד כשירדנו מהאוטובוסים, החזירו אותנו אליהם ופינו אותנו חזרה ליישובים כי ירדן נכנסה גם כן למלחמה.

הגעתי הביתה, יריות מכל עבר, ההורים שלי היו כבר בעבודה ואני לבד! איזה פחד! לא הצלחתי לתפוס את אבא שלי בטלפון, אז התקשרתי לאחותי לעבודה סיפרתי לה מה קורה ושאני מאוד מפחדת. אחותי הציעה לי ללכת לחברה שיש להם מרתף, רק שאשאיר פתק להורים שידעו היכן אני. וכך עשיתי כתבתי פתק, הנחתי על השולחן מתחת לספל מים ויצאתי מהבית. אני יוצאת משביל הכניסה לבית אל הרחוב, יריות מכל עבר ואני ממהרת ופתאום אני שומעת שאגה: "כנסי מיד הביתה אסור להסתובב ברחוב!!!". אני מנסה להגיד שאני הולכת לחברה כי אני לבד והחייל שואג לעברי שוב "כאן מתרחשת מלחמה את יכולה למות! לא הולכים ברחוב!!! כנסי מיד הביתה והסתתרי מתחת למיטה!!" ואני בדמעות רצה נכנסת לבית, נועלת את הדלת ומתחבאת מתחת למיטה, רועדת אבל ממש רועדת בכל הגוף. היריות לא הפחידו אותי, הפחיד  אותי החייל, שצעק עלי ושאמר לי להסתתר מתחת למיטה. למה!? היריות פגעו בבית, בתריס ובקירות ואני רועדת מתחת למיטה וממררת בבכי.

כאשר הייתה הפוגה קצרה, התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה מה קורה, היא הסבירה לי שכשיש יריות זה מסוכן אני יכולה להיפגע מהיריות והיות ואין לנו מקלט או מרתף מתחת למיטה הכדורים לא יגיעו אלי. תמשיכי להסתתר מתחת למיטה, בטח אבא ואמא בדרך הביתה. הזמן עבר בעצלתיים, היריות ממשיכות אבל משתנות בעוצמתן. היום אני יכולה להגיד שהיו יריות של נשק קל כמו רובים והיו יריות מנשק כבד יותר, כמו פגזים של מרגמות ותותחים. אני מסתתרת מתחת למיטה ופתאום אני שומעת דפיקות בדלת, לא דפיקות כמו שמישהו מגיע לבקר, אלא יותר מהלומות עם אגרופים. הדמעות החלו לזלוג מעיני ואני עוצרת את הקולות שרוצים לבקוע מגרוני, חשבתי שאלה החיילים הירדנים שמגיעים, אז אני צריכה להסתתר שלא יגלו אותי. הרי לאבא לאמא יש מפתח הם לא היו דופקים כך בדלת.

המהלומות נמשכות עוד ועוד ופתאום אני שומעת את קולו של אחי נועם צועק: "אורית תפתחי לי את הדלת אני יודע שאת בבית!!". אצתי אל הדלת ופתחתי אותה והתנפלתי עליו באנחת רווחה. יחד שנינו הסתתרנו מתחת למיטה, מחכים, למה בדיוק אני לא יודעת. בינתיים נועם סיפר לי שבגלל המלחמה שיחררו אותם מהפנימייה וכשהוא ירד מהטרמפ בדיוק נפל פגז לידו, הוא פגע בעץ והעץ עלה באש. ואז נתתי כזו ריצה אני חושב שבשניות הגעתי הביתה, במקום 10 הדקות שהליכה רגילה הייתה לוקחת לי. השעות עברו והגיע שעת צהריים, אבא ואמא עדיין לא הגיעו ואנחנו התחלנו לדאוג.

בשעה 14:00 אבא ואמא הגיעו, חיוורים, עייפים ושרוטים. שנינו, נועם ואני, התחלנו לשאול שאלות מה קרה? איפה הייתם? ואבא אמר קודם תעזרו להוריד את הדברים מהאוטו, אחר כך יהיה זמן לסיפורים. נועם עזר לאבא להוריד את התערובת לעופות, ואני עזרתי עם הסלים שהכילו חלב, גבינות לחם, ירקות ופירות. לאחר שכל הדברים היו במקום אבא הלך למולה, השכן ממול, שיש לו מרתף וסידר שכולנו נסתתר במרתף שלו. ארגנו מזרונים ושמיכות, ג'ריקנים עם מים והתמקמנו. ואז אבא החל לספר:

"לאחר שהורדתי את אמא בעבודה, נסעתי למשרד, עצרתי את הרכב בחניון, ואני עומד לצאת מהרכב. לפתע שמעתי יריות, הבנתי שגם הירדנים החליטו להשתתף במלחמה. יצאתי מהרכב, פניתי לחנות, העמסתי לחם, חלב ושאר מצרכי מזון. לא ידעתי כמה זמן נהיה מנותקים אז לקחתי מכל הבא ליד. מיד נסעתי לקחת את אמא, היינו צריכים לחכות שהבוסית שלה תחזור מהעבודה, אי אפשר להשאיר את הילדים לבד וזה לקח זמן. כשהבוסית של אמא הגיעה, נסענו למכון התערובת להביא תערובת לעופות. ואז החלנו את הנסיעה הביתה. אתם מכירים את הכביש מירושלים אלינו למוצא, צר ומתפתל. היינו כמו מטווח עבור החיילים הירדנים שישבו על ההר. נסענו מטר, עצרנו, התחבאנו בתעלה עד להפוגה הבאה, התקדמנו בצעדי צב. לכן הבגדים הקרועים והשפשופים בברכיים, ירידה לתעלה, עלייה מהתעלה וחוזר חלילה… נסיעה שלוקחת כ-20 דקות לקחה לנו ארבע שעות. אבל העיקר שאנחנו כאן ביחד שלמים ובריאים. ועכשיו מה שנותר לנו הוא להמתין ולראות כיצד הדברים יתפתחו. אני סומך על החיילים שלנו!

אחי התפרץ: "גם כן הצבא הזה!!". "למה אתה אומר את זה?", שאל אבא. "כי רציתי להתנדב לעזור, כמעט וסיימתי את הקורס, ואני יודע את העבודה אבל הם לא היו מוכנים לשמוע. אתה לא בן 18 אתה לא יכול להיות חייל". "הם צודקים" – אמרו אבא ואמא יחד. אך נועם לא נרגע "אני לא יכול לשבת כאן בלי לעשות כלום, שהחיילים שלנו נלחמים בשלוש חזיתות, אני יכול לעזור!!". אבא אמר לו שהוא יעזור לו עם העופות ובכלל מי יודע כמה זמן נהיה כך. נועם אמר: "לא, הרבה זמן אתה לא שומע שיש שינוי ביריות?". "למה אתה מתכוון?" שאל אבא. "יש מספר צלילים, יש נפילה שאלה הפגזים שהירדנים יורים. ויש יציאה, שזה הפגזים שהחיילים שלנו יורים. היריות של הרובים כבר לא נשמעות, המשמעות של זה שהירדנים נסוגו. נותרו רק הפגזים, הנה זו הייתה יציאה, אני משער שהיא הגיעה מכיוון הסכר של בית זית".

לפתע נשמעה שריקה ובום עמום ונועם צועק "זו נפילה! הם מנסים לפגוע בעמדה שיורה עליהם" וכך התחלנו לעסוק בניחושים של מה זו נפילה ומה זו יציאה, ולאט לאט ככל שהיום החשיך קולות הירי והפיצוצים התעמעמו. כשהיה שקט נועם יצא החוצה והחל לעקוב אחר השמים, וראה את המטוסים, וראה את הטנקים עולים על הר אדר משני כיוונים, והחל לתאר לנו את הקרב. אבא ניסה להכניס אותי למרתף אבל נועם לא הסכים בשום אופן. הוא עמד והריע לחיילים שלנו כאילו שהם שומעים אותו.

הלילה עבר עלינו במרתף ובבוקר הייתה דממה. לא היו קולות מלחמה, עדיין לא הלכנו לבית הספר, וההורים לא הלכו לעבודה. היינו דבוקים לרדיו לשמוע חדשות ולהבין מה מצב העניינים, הבנו שהחיילים שלנו עשו עבודה נהדרת והצליחו להדוף את הכוחות של שלושת הצבאות מצרים, סוריה וירדן.

הזוית האישית

יונתן: אני מרגיש שלמדתי על סבתא שלי לעומק וגיליתי עליה דברים שלא ידעתי לפני כן, והיה לי הרגשה של כיף מהמפגשים.

סבתא אורית: היה מהנה לפגוש את נכדי במסגרת בית הספר, ללא תכנית הקשר הרב דורי, לא הייתי זוכה לכך. אני מקווה שיונתן ימשיך לחקור את המורשת המשפחתית והתרבותית מתוך סקרנות ושמחה.