מאגר סיפורי מורשת

שמי מירה קולסקו לבית לוין. נולדתי בחודש דצמבר בשנת 1953 בבי"ח ליולדות בית רבקה בפתח תקווה. (היום זה בי"ח גריאטרי). היינו במשפחה אימא, אבא וארבעה ילדים, אני האחות השלישית.

גדלתי בכפר מעש (על יד פ"ת) בבית מקסים, אוהב, שמח, מאושר ועשיר. לא היה חסר כלום, אימא הייתה עקרת בית ותמיד דאגה לנו והייתה בשבילנו. הבית תמיד היה מסודר ונקי, תמיד היה אוכל בצהריים כשחזרנו מבית הספר, בית לתפארת!! אבא עבד כמחלק תוצרת ב"תנובה", היתה לו משאית גדולה שאיתה עבד. הוא היה יוצא בשעות הקטנות של הבוקר וחוזר בשעות המאוחרות של הבוקר. היה מטפל בלול בכל מה שהיה צריך והולך לישון. ואחה"צ היה יושב במרפסת ביתנו על כסא נוח ונהנה מכולם. היה לנו מאחורי הבית בחצר לול גדול שבו גידלנו תרנגולות ואת הביצים מכרנו לתנובה. את עיקר העבודה בלול עשה אבי כשהיה חוזר מהעבודה, אימא עזרה לו וגם אנחנו עזרנו מדי פעם באיסוף הביצים. אבא תמיד היה חוזר מהעבודה עם ארגזים מלאים כל טוב הארץ: פירות, ירקות, בשרים, ממתקים וכל מה שרק אפשר. היינו נוסעים לבקר מכרים של המשפחה עם המשאית בכל רחבי הארץ. בשבתות בקיץ היינו נוסעים לים עם כל החברים של ההורים וילדיהם, היינו כולנו כמשפחה אחת גדולה. מדי פעם היו באים אלינו כולם בשבתות, היו "פותחים" שולחן, אמא היתה בשלנית מדהימה, כולם היו מלקקים את האצבעות. היו שותים וודקה, צוחקים, שמחים, והאושר היה גדול.

שבת אחת, (בחודש ספטמבר בשנת 1963) נערכה חגיגה גדולה בביתנו – אבי חוגג 50!!! אבי היה יפה תואר, שיער שיבה ועיניים ירוקות, טוב, חכם, רגוע, אבא נהדר, בעל אוהב ומתחשב, אמי היתה מאור עיניו והוא היה לה "אלוהים". הזוגיות שלהם היתה מדהימה. אמי היתה אישה יפהפיה, חתיכה, מטופחת, טובה, חכמה, חברותית, חרוצה ובקיצור-מושלמת.

במסגרת חגיגות 50 לאבא, כל החברים והמשפחה באו: היה שמח, הרבה הרבה אוכל, שתיה, צחוקים, משחקים עד הערב. בערב, אחרי שכולם הלכו, אבי מספר לאמי שהוא לא מרגיש את יד ימין ויש לו "נימול". כך התחיל האישפוז שלו בבי"ח בילינסון עקב ארוע מוחי שקיבל אבי, ובעקבות זאת איבד את הדיבור ושיתוק כל צד ימין. הוא עבר ניתוח בצוואר לפתיחת הסתימה ובכך החל להתאושש לאט לאט. כל הזמן הזה, אמי לא זזה ממנו עד שעות הערב. אנחנו היינו באים מידי פעם לבקר אותו, אבל התקשורת היתה קשה כי הוא לא דיבר ולא הבנו מה הוא רוצה. בכל התקופה הזו, שנמשכה כחודש, אחי הגדול בני שהיה אז בן 17 (תלמיד תיכון), טיפל בלול במקומו ובכל צרכי הבית כשאימא לא הייתה בבית. אנחנו, יתר האחים – רחלה בת 12, אני בת 10 ואחי ירון בן 8, ממשיכים את חיינו הרגילים, עם חברים וחברות וב"חוץ".

יום אחד אחה"צ (בחודש אוקטובר שנת 1963), בעודי משחקת אצל חברותי שרהלה ודפנה, מגיע אחי ירון  ואומר לי: "בואי הביתה, אימא קוראת לך". אני אומרת לו: "מה פתאום אימא בבית? היא הרי אצל אבא בבי"ח…"  ואחי מתעקש שאימא בבית וקוראת לי לחזור הביתה. עזבתי את חברותיי והלכתי עם אחי הביתה. בהגיעי לשם, קבלתי שוק, לא הבנתי מה קורה שם: הבית היה מלא אנשים, כל החברים של הוריי ועוד המון אנשים שאני לא זוכרת מי הם. נכנסתי, אמי ישבה על כסא בפינת האוכל, בוכה, וכשראתה אותי, תפסה אותי, חיבקה אותי חזק חזק עם בכי מרורים ואמרה לי: ״אין לנו  אבא…….״

לאלבום התיעוד המלא של סבתא מירה והנכדה דותן: 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בב"ס אלחריזי, תל אביב. המורה המובילה: אתי מונוביץ, התשע״ט.