מאגר סיפורי מורשת

הילדות באיראן – "הייתי שובבה"

"הילדות שלנו באיראן, לא הייתה כמו הילדות בישראל. לאימא שלי קראו גוהר ולאבא שלי קראו רפאל. היינו תשעה אחים: אהרון, חיים, סלים, ציון, אני, מרים, אסתר, יפה ודינה הקטנה. ההורים לא שלחו אותי לבית הספר, זה לא היה נהוג. בית הספר היה פרטי ולהורים שלי לא הייתה יכולת לשלם לבית הספר. גם למרים, אחותי הקטנה, לא נתנו ללמוד בבית הספר. האחים הגדולים למדו בשש כיתות והם ידעו לקרוא ולכתוב. כל שאר אחיותיי נולדו בארץ אז הן כן הלכו לבית ספר – הן למדו פה".

סבתא מרסל ומשפחתה

גיל ההתבגרות – "הייתי האימא השנייה בבית"

"בתור נערה הייתי עוזרת בבית. עזרתי לאחיות הקטנות בלימודים. לא היינו יוצאות החוצה לשחק, אלא תמיד היינו מתחת לשמלה של אימא. שמרו עלינו כל הזמן שלא יחטפו אותנו ושלא יעשו לנו בעיות. הבנות לא חגגו בת מצווה, רק הבנים חגגו בר מצווה. בנוסף לזה, לא עשיתי צבא בישראל".

נישואין והקמת משפחה – "יין, טבעת וסוכריות"

"כבר בגיל 18 התחתנתי. הכרתי את סבא ניסן באיראן טהרן. הוא היה בן 24 ואני הייתי בת 17. באיראן, היה בית קברות ששם עשו אוהלים. היהודים היו מגיעים לטהרן והיו לוקחים אותם לבית הקברות ושם הם נשארו חצי שנה. אחרי חצי שנה, עלינו לארץ".

סיפור ההיכרות עם סבא ניסן

"כדי לעלות לארץ, היו צריכים להכריז את השם שלך ורק אז ניתן היה לעלות. אחרי שהכריזו את השמות שלנו היינו צריכים להיות מוכנים כי הייתה מכונית שבאה לקחת אותנו. יום לפני העלייה, רציתי לחמם מים כדי לחפוף את השיער ולבוא נקייה לישראל, אבל לאף אחד לא היה כלי כלשהו לחימום מים. פתאום אני רואה בית עם אור קטן. רצתי אליו במהרה. הגעתי לבית והיה שם קומקום שמחמם מים. הקומקום היה של סבא ניסן. ניגשתי אליו ואמרתי: "סליחה אתה יכול לתת לי את המים החמים האלה? אני רוצה לחפוף את הראש!". הוא הסכים, נתן לי את הקומקום ואיתו חפפתי את הראש ולא את הגוף כי לא היו מספיק מים. את הקומקום לא החזרתי לו – הייתי שובבה כמו ילדה, את הקומקום זרקתי! הוא בא לחפש אותי. הוא מצא אותי ואמר לי "אוי ואבוי, כשנגיע לירושלים אני אראה מה לעשות לך!". וככה הכרנו!

כשהגענו לשערי העלייה ישר לקחו אותנו למחני עולים בבנימינה פרדס חנה. היו הרבה מחנות. סבא ניסן בא לארץ וחיפש אותי. כשהוא מצא אותי הוא נהפך לחבר. אחרי שהוא מצא אותי העבירו אותנו למושב בנגב. סבא וחבר שלו הגיעו מבנימינה למושב בנגב והוא הביא טבעת, בקבוק יין וסוכריות.

לא שאלו אותי כן רוצה, לא רוצה, אני עוד קטנה בת 18! הכניסו לי טבעת, עשו לחיים, ויש לי בעל: "קולולו"! .

החיים במעברה

"בשנת 1951 יצאנו מהמושב ועברנו לכפר סבא. הגענו למעברה, אבל לא קיבלו אותנו, אז נכנסנו לכפר ערבי והיו שם בתים נטושים אחרי מלחמה: בלי דלתות, בלי מטבח, בלי שירותים, בלי מים – אפילו מים לא היו!

אז בלילה, נכנסנו למעברה וגנבנו צינור מים והבאנו ל-20 משפחות. אחים שלי ועוד כמה בחורים שהיו איתנו מצאו עבודה בבניין. בערב, הם היו חוזרים, מביאים קרשים, נסורת, מסמרים. בלילה אני, כל החברים וכל 20 המשפחות הנוספות שהיו איתנו הרכבנו חלונות, דלתות, בורות, ארבע קירות מבלוקים של בניינים שנפלו. בנינו שירותים, הרכבנו שולחן, עשינו ארוניות וכך בעצם לאט לאט – בנינו לעצמנו את הבית שלנו ואת חיינו.

בשנת 1952 ילדתי את ברוך בני הבכור. אחרי שנה וחצי נולד סבא שלך גבי (גבריאל) וחמש שנים לאחר מכן נולד אלי, בני הצעיר."

הזוית האישית

שיר: היה לי מאוד מהנה, למדתי המון על סבתי דרך העבודה.

סבתא מרסל: "נהנתי לספר את סיפורי ולהעלות זיכרונות.