מאגר סיפורי מורשת

שמי אביטל, נולדתי ב-1947 במושב נהלל והסיפור הוא על הטיול הגדול הראשון שלי בתנועת הנוער "בני המושבים" ועל השיטפון המפתיע שתפס אותנו בדרך.

אני זוכר את הטיול הגדול הראשון שלי. כול הילדים מהמושבים טיילו ביחד פעם בחודש. היינו מקבלים חוזר הביתה, שהיה כתוב בו איפה יהיה הטיול ומה התאריכים שלו. כאשר היה מגיע היום של הטיול הייתה עוברת משאית ואוספת את כול הילדים מהמושבים השונים.

הטיול הגדול הראשון שלי היה למצדה. הטיול היה בחנוכה, לפני 60 שנה. כשאנחנו נסענו, עדיין לא היה כביש למצדה ונסענו בדרך עפר.  בשלב מסוים, המשאיות עצרו באחד הואדיות. ירדנו מהמשאיות ופרקנו את הציוד שלנו. הדלקנו מדורה, ובישלנו לנו משהו לאכול. בבוקר קמנו והרגשנו שאנחנו רטובים ושכול הציוד שלנו רטוב מהטל שהיה בלילה. ואז התחיל לרדת עלינו גשם. המדריכם שלנו אמרו לנו לארוז את הציוד הכי מהר שאנחנו יכולים כדי שנעלה על הדפנות של הואדי לפני שהשיטפון יגיע.

הספקנו להעמיס את הציוד על המשאיות במהירות מטורפת, ואיך שהגענו למעלה היה שיטפון. השיטפון הגיע בבת אחת וסחף את כול מה שנמצא בטווח השגתו. השיטפון היה מאוד מרהיב. אבל, אנחנו פחדנו בכול זאת. לידינו הייתה עוד תנועת נוער, והם לא הספיקו להעמיס את הציוד שלהם על המשאיות. כשהשיטפון הגיע הם היו חייבים פשוט לטפס מהר על הדפנות וכול הציוד שלהם נשטף לים המלח ולא נמצא שוב לעולם.

החוויה הכי חזקה מהטיול היתה שכשהגענו להר שמול המצדה והסתכלנו על המצדה, ירדו מהמצדה מפלים של מים, בחיים לא ראיתי שוב מפלים כאלו מההר. זה היה מאוד מאוד מרשים.

כשחזרנו חזרה היינו קפואים מאוד. אני זוכר שעצרנו בבאר שבע ליד מאפייה. הרבה מהנערים קנו שתי כיכרות לחם חם שיצא מהתנור, חלצו את הנעליים והכניסו את הרגליים שלהם לכיכרות הלחם החמות כדי להתחמם. מכיון שתמיד היה הרבה עבודה כולם היו מאוד עייפים, אז מעט אנשים היו עדיין ערים כשחזרנו, אבל אמא שלי תמיד הייתה מחכה לנו ערה.

מפני שהיו לנו רק שני זוגות מכול בגד, היינו צריכים לחפש משהו יבש לישון איתו ומכיון שלא היה חימום בבתים היינו פשוט צריכים להיכנס מתחת לשמיכה ולנסות להתחמם איכשהו.

הזוית האישית