מאגר סיפורי מורשת

אני לאה כהן- מורגז. נולדתי בשנת 1954 בבית חולים חדרה, גדלתי בדרום נתניה בשמונה שנות חיי הראשונות. היינו ארבעה אחים במשפחה, הייתה לי ילדות מאושרת עם הרבה טבע. אמי אסתר עלתה ארצה מבנגאזי שבלוב. היא הייתה ניצולת שואה, הוריה ואחיה נפטרו במחנה ריכוז. אבי עלה בגיל שמונה-עשרה מטעמים ציוניים כדי לשרת בצבא. הוריי נפגשו בקיבוץ ׳מעלה החמישה׳ שבירושלים ושם התאהבו והתחתנו.

למדתי שלוש עשרה שנות  לימוד כלבורנטית תעשייתית. רוב שנות עבודתי עבדתי כלבורנטית בבתי ספר תיכוניים בביולוגיה ופיזיקה, מהן שש-עשרה שנה עבדתי בגן החיות בחיפה.

בשנת 1975 התחתנתי עם בעלי, דניאל כהן, שגר בטבעון. החלטנו להתגורר בחיפה כדי שיתאים למשפחות שלנו לבוא לבקר באמצע הדרך. מאז נישואינו אנו גרים בכרמל הצרפתי, מקום קרוב לים עם נוף מקסים.

יש לנו שלוש בנות. הגדולה, אתי, מורה לחינוך גופני וקונדיטורית, נשואה ואם לשלושה ילדים. בתי השנייה מיכל אמנית, בוגרת בצלאל, נשואה, אם לשתי בנות. הקטנה ורד היא כלכלנית, אם לילדה. יש לנו שישה נכדים.

זכור לי במיוחד הטבע הפראי בשמונה שנות ילדותי: גדלתי בסביבה שכולה טבע, היו הרבה ציפורים נדירות. בחורף הייתה פריחה מהממת של אירוסים, כלניות, נרקיסים ועוד… עד היום אהבתי לטבע גדולה.

בהיותי בכיתה א', באחד הימים, המורה לא הגיעה לביה"ס וההנהלה שלחה שלוש תלמידות שיקחו אותנו לטיול בחיק הטבע, שהיה סמוך לבית הספר. במסלול ההליכה שלנו ראינו ציפורים מיוחדות, פרחי בר והגענו לכוורות של דבורים. התלמידות סיפרו לנו על התהליך של היווצרות הדבש, כשלפתע יצאו מהכוורות אלפי דבורים שהתנפלו על התלמידים, בניהם עליי – נעקצתי בכל גופי והדבורים חדרו לשערותי הארוכות. כל הילדים ברחו בבהלה לכל עבר. רצתי לביתי שהיה בקרבת בית הספר, למזלי הוריי היו בבית, נתנו לי טיפול ראשוני, הוציאו מסבך שערותי את הדבורים ומרחו אותי בדבש, מה שהיה מקובל אז להרגעה.

בתקופה זו של ילדותי, שהייתה מלאת חוויות, גידלנו בחצר הבית ירקות ותרנגולות. יום אחד בלילה שמענו קרקורים של התרנגולות, כולנו יצאנו החוצה והופתענו לראות שאין יותר תרנגולות, התנים טרפו אותן. זה היה עצוב מאוד לחוות את זה כילדה, כי נקשרתי אליהן מאוד. מקרה עצוב נוסף שקרה, היה שעקרב צהוב עקץ את אמי והיא אושפזה במצב קשה בבית החולים, אחרי יומיים היא חזרה בריאה וזה היה משמח מאוד.

בביתנו וברוב הבתים בשכונה לא היה מקרר ולא היה גז. אני כילדה הייתי לוקחת מלקחיים כשבאה מכונית עם קרח, ועם המלקחיים והיינו מלקקים את השבבים שהיו כקרטיב, זה שימח אותי מאוד. עוד כילדה, הייתי הולכת לשכנים שלנו, שהייתה להם רפת, וממלאת פינג'אן שהבאתי מהבית בחלב ישר מהעטינים של  הפרה, לא התחברתי לטעם של החלב והייתי מקיאה ממנו.

לסיכום, הייתה לי ילדות מעניינת, עם מצוקה כלכלית אך לא הרגשנו זאת כי רוב הילדים היו במצב הזה. לא הייתה לנו טלוויזיה עד גיל ארבעה עשרה לכן קראתי הרבה ועסקתי בעבודות יצירה.

הזוית האישית

עדי וטל: היו לנו כיף לשמוע את הסיפורים ונהנינו.

לאה: היה לי כיף ומעניין לעבוד עם הבנות המקסימות.