מאגר סיפורי מורשת

רקע: 

ביום שבת בשנת 1973 חל יום כיפור, היה שקט בכל העיר באר-שבע הגברים היו בבית הכנסת ואני יום לפני החתונה עם אהובי, הייתי מאד נרגשת וחשבתי על שמלת הכלולות שלי. גיסתי צחקה והתלוצצה על חשבוני על כך שבחרתי תאריך מוזר להתחתן בו, למחרת יום כיפור, כי כך אי אפשר לאכול מטעמים. בזמן שהנשים מתלוצצות פוצחת לפתע אזעקה צורמת וג'יפים צבאיים החלו לנסוע על הכביש, דבר שלא היה מקובל ביום הכיפורים.

לעולם לא אשכח את הזעזוע והבלבול שאחז בכל תושבי השכונה, ילדים ונשים רצו ברחוב – לא הבנו מה קרה. הגברים שהיו בצום ובעיצומם של התפילות בבית הכנסת יצאו עם טליתות ותפילין והחלו לרוץ מבוהלים וסימני שאלה על פניהם. אבא חזר הביתה מבוהל וסיפר לאימא שבאו לבית הכנסת מהצבא וגייסו את האחים שלי למלחמה.

אני לא ידעתי מה קורה, אני חושבת שמאז אני בטראומה, לא הבנתי היכן ארוסי, ואבא שלי הודיע לי שהוא לא מוכן שאני אתחתן כל עוד האחים שלי בצבא ועלי להמתין עד שהמצב יתבהר כי ייתכן ואהיה אלמנה או גרוע יותר, אנשא לגבר פצוע קשה או  משותק, אימא שלי התערבה ואמרה לאבי שארוסי ארנון הוא בן יחיד ואם אנחנו רוצים להתחתן תהיה חתונה ומה שיהיה יהיה.

בערב הייתי צריכה ללכת למקווה כדי לטבול ולקבל אישור שאני רשאית להתחתן. בחוץ היה חושך מצריים כיוון שאסרו עלינו להדליק אורות כדי שהמצריים לא יוכלו להפגיז אותנו, ובנוסף למצב המתוח המקווה היה סגור. אימא שלי פשוט לקחה את העניינים לידיים וטלפנה לרבנית שתגיע לפתוח את המקווה.

לפתע צלצל הטלפון וארנון היה על הקו "לאה אל תדאגי ואל תפחדי אני בגולן עם חייל הנדסה אבל אני אבוא לחתונה".

הוריו של ארוסי טלפנו והודיעו להורי שחתונה לא מבטלים .אבא שלי לא רצה שאני אתחתן ובמקום שמחה היה ריב גדול לבסוף אבא שמע בקול אימא שאמרה לו שארנון ארוסי הוא בן יחיד ואם הוא רוצה להתחתן למרות המלחמה אז עלינו לכבד את רצונו ומה שיקרה עם לאה זה יהיה גורלה.

יום לפני החתונה – המקווה

בערב ה-6 לאוקטובר אני ואמי הלכנו למקווה כנהוג ערב לפני החתונה, היה חושך מוחלט שמענו רק ג'יפים של הצבא שנוסעים ברחובות. אני זוכרת שרעדתי מפחד היות והיינו לבד והיה די עצוב כיוון שחלמתי שזה יהיה ערב בנות מרגש. אמי הייתה אמיצה ולמרות המצב הוציאה את כל הכיבוד שהכינה לכבוד ערב המקווה – כל הלילה לא נרדמתי.

יום החתונה

בבוקר יום החתונה חיפשתי מונית על מנת לנסוע לתל-אביב למכון היופי. זה היה כל כך עצוב לא היו מוניות, כל הכבישים היו עמוסים בחיילים לבסוף מצאנו מונית ונסענו לתל-אביב. כשהגעתי למכון חששתי להיכנס כי חשבתי שהספריות והקוסמטיקאיות יחשבו שאני משוגעת כיוון שאני עומדת להתחתן ביום גורלי כזה, אך לשמחתי הייתה עוד כלה שהתכוננה כמוני. בארבע אחר צהריים ארוסי ארנון הגיע לבוש חליפה בצבע תכלת וזר פרחים של כלה בידו, ורדים לבנים בשילוב סרט ורוד – אני לא יכלה לשכוח את הזר הזה.

ארנון מאד התרגש וחיבק אותי בעוז אני זוכרת שצחקתי ואמרתי לו שעוד תקלקל לי את התסרוקת. חמי חיכה לנו בחוץ, בחשכה מוחלטת, עם מכונית נקייה ומקושטת בבלונים. התחתנו בבית המהנדס בתאריך גורלי לעם ולנו.

בחתונה לא השתתפו אחיי כיוון שגויסו למלחמה, רוב האורחים היו מבוגרים ולמרות המצב היה שמח ואני ובעלי שכחנו שיש מלחמה. אך כשהגענו לבית מלון ארנון נעשה מאד רציני ולא הבנתי מדוע. נכנסתי לחדר והוא עצר אותי ואמר לי: "אני צריך לקחת את הכלה שלי בזרועותיי ולשאת אותה לחדר כמו שנהוג".

ארנון הושיב אותי ואמר לי שלמחרת בבוקר הוא חוזר למלחמה, התחלתי לבכות ואז הוא הראה לי את המדים שלו והרובה שהיו מתחת למיטת הכלולות שלנו.

למחרת היום, אכלנו ארוחת בוקר בשקט ובעצב ארנון היה לבוש מדים נסענו להוריו ומשם בעלי יצא למלחמה ולא ראיתי אותו קרוב לחודש. זה היה כל כך קשה הייתי מבולבלת ולא הבנתי שיכולתי להיות אלמנה אחרי יום נישואין.

חמותי וחמי היו אמיצים מאד ואני זוכרת שחמותי אמרה לי שאני בירח דבש ולכן אסור לבכות. חמותי הזמינה אותי לבית קפה בדיזנגוף בשביל להסיח מעט את דעתי, תל אביב הייתה ריקה מצעירים והעיתונים היו מלאים בתמונות של מלחמה ושל שמות חיילים שנפלו.

שנים רבות, בתאריך הנשואים שלנו הרגשתי תחושה של כעס ורק אחרי שנים הבנתי שהיה לנו מזל גדול שהוא נשאר בחיים ויכולנו להקים משפחה.

לאחר שנה נולד לנו הבן הבכור, ארנון רצה לקרוא לו "שלום" אבל אני חלמתי על סבי ששמו היה יעקב וכך בנינו הבכור קיבל את השם "יעקב".

סיכום: הרבה זיכרונות טובים השאיר לי בעלי ארנון קודם כל שלושה ילדים ונכדים ,אבל הכי אני זוכרת את הרגע שהרים אותי בזרועותיו על מנת לחצות את סף הדלת. והתמונה השנייה שנחקקה בזיכרוני היא הבוקר למחרת החתונה כשאני רואה את בעלי הטרי עם מדים ורובה נוסע לגולן להילחם. אחרי חודש אחות חמותי התבשרה שהבן שלה נפל.שנים  היה לנו קשה מאד בתאריך הזה כיוון שהרבה חברים וחיילים שלו נהרגו במלחמת יום הכיפורים ולכן אני מודה לאלוהים שזכינו להקים משפחה.

זה הסיפור, לצערי, בארץ שלנו יש תמיד  מלחמות אבל עם ישראל ממשיך להתחתן ולהקים משפחות.