מאגר סיפורי מורשת

שמי גבריאלה סטרוגו – אוטולנגי. נולדתי באיטליה, בעיר פירנצה, בשנת 1936 למשפחה מאוד אמידה. סבי, סיליו אוטולנגי עשה חיל בעסקיו, ואת כספו השקיע בחוות חקלאיות שבהן מספר רב של בתי איכרים מאוכלסים, מבנה היסטורי מתקופת הרנסנס שבוא המשפחה גרה, ובנדל"ן.

לא הייתי מציינת פרטים אלו, לולא היו קשורים קשר הדוק לשם הסיפור.

בשנת 1938 מוסוליני, הרודן שעמד בראש השלטון באיטליה, כרת ברית עם היטלר, הפושע המגלומן שרצה להשתלט על אירופה כולה, ובראש מעיניו עמד הרצון להשמיד עד תום את כל יהודי אירופה.

ברית זו הניבה את קובץ "חוקי הגזע", בהם הורחקו היהודים באיטליה מכל פעילות. את אחותי הבכורה, תמר, גירשו מבית הספר, רופאים, עורכי דין, רוקחים, מורים, מרצים באוניברסיטאות ועוד בעלי מקצועות שונים לא הורשו עוד לעבוד ולהתפרנס.

רוחות רעות ומאיימות נשבו באיטליה, והיהודים הבינו שהעולם מתהפך עליהם. היו כאלה שחשבו שזו תופעה זמנית שתחלוף, כי לא יכול להיות שאזרחים איטלקים נאמנים ותורמים רבות למולדתם, יינזקו. אילו החליטו להבליג ולהישאר במקום. אחרים במקומם. אחרים עזבו לשוויץ השכנה, לאמריקה ולשאר ארצות. והיה הגרעין הציוני בפירנצה אליהם השתייכה משפחתי, שהחליטו לעלות ארצה.

אבי היה צריך לקבל החלטה גורלית. לעזוב חיי נוחות, חיי תרבות מהוללת אייתה היו מזוהים, לעזוב רכוש רב, חברים וסגנון חיים לו הורגלו. בקיצור, לעזוב עבר ולפנות לעתיד בלתי ידוע בארץ קטנטונת ובלתי מפותחת. אבי היה אדם מאוד מעשי שלא נאחז באשליות וההחלטה התקבלה, אמנם ללא היסוס, אך בכאב גדול.

וילה לה סלווה

מחכים לרישיון העלייה לארץ בצרפת בעיר וישי 

רישום סבא רבא שלי לאחר מותו באיטליה 1933, לספר הזהב של הקרן הקיימת

היינו תשע נפשות שעמדנו לצאת לדרך: אבי, אמי, אחותי, אחי ואני בת שנתיים וחצי. סבי וסבתי מצד אבי, סבתי ודודתי מצד אמי. מעמסה לא קטנה על גב אבי!

לא קיבלנו אישור עליה לארץ. הימים היו ימי השלטון הבריטי בארץ, ובשנה זו, 1939, פורסם הספר הלבן, שהוא קובץ תקנות שכוננה הממשלה הבריטית, ובעקבותיו צומצמה מאוד העלייה היהודית לארץ, בנוסף להגבלות נוספות ליהודים בלבד.

מה לעשות? לאן ללכת? תשע נפשות כולל זקנים, מבוגרים וילדים עם ים של מזוודות. עומדים בפני פרשת דרכים. הורי החליטו לנסוע לצרפת ולחכות שם להיתר המיוחל. בצרפת נדרש לפליטים אישור שהייה מהמשטרה המקומית בכל עיר האישור ניתן בכל פעם לשלשה חודשים בלבד. כך עברה משפחתנו המורחבת מעיר לעיר מינואר 1939 עד דצמבר באותה השנה. שנה שלמה התגלגלנו ממקום למקום, מעיר לעיר. זוכרים? תשע נפשות וים של מזוודות! בדצמבר 1939 התקבל רשיון העלייה המיוחל, ושישה חודשים לאחר מכן פלשה גרמניה הנאצית לצרפת. ניצלנו בנס!

בסוף חודש דצמבר עלינו על האנייה שמפוליון ממרסי לבירות, ומשם במשאית לחיפה. הגענו לרמת גן הקטנה, שכרנו בית וחיינו החדשים התחילו שם.

אני כילדה קטנה הייתי מאושרת הלכתי לגן, היו לי המון חברים ולמדתי מהר מאוד עברית. עוד זכור לי תיק האוכל החום, הקטן עשוי מעור ובו כריך עם חמאה ומלפפון טרי, עגבניה אדומה אדומה שלמה ובננה. ריחות ארוחת העשר עדיין עולים באפי מדי פעם בגעגוע רב, ומלווים אותי מאז ועד היום.

סבי לא הצליח להתגבר על המשבר. הנפילה מאיגרא רמה לבירה עמיקתה גרמו למותו מספר שנים לאחר העלייה ארצה. הוריי השתלבו בחיי הארץ והיו שוביניסטים ציונים עד יומם האחרון, אבל לא הצליחו לסגל לעצמם את סגנון החיים הצברים ונשארו נאמנים לסגנון החיים האירופאי ממנו באו.

הזוית האישית

גבריאלה סטרוגו: אפשר ללמוד מסיפור חיים זה, שבעת משבר עמוק, אדם צריך לדעת לבחור בין עיקר לטפל. העיקר הם החיים, והטפל במקרה זה, הוא מנעמי החיים, הרכוש, הכבוד והנוחות.

איתי סטרוגו: למדתי מהסיפור על מה שקרה למשפחתי לפני ובתקופת מלחמת העולם השנייה, ובנוסף לכך למדתי וצברתי מידע על אירועים היסטוריים בעולם.