מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה וקסמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם אבא שלי קרלוס וקסמן, ממנו שמעתי את סיפור עלייתו לישראל ויחד תיעדנו את סיפורו.

קצת על עצמי – קרלוס מספר:

שמי קרלוס וקסמן, נולדתי בריו דה-ז'ניירו שבברזיל בתאריך: 16/1/1976. אבי – נלסון, יליד ברזיל נצר למשפחה שברחה מפולין בזמן מלחמת העולם השנייה חלקה שרדה וחלקה נספתה, אמי – אליאנה ילידת ברזיל בעלת שורשים פורטוגלים.

גדלתי בריו דה-ז'ניירו וחייתי חיים טובים מלאי חוויות.

ברזיל היא המדינה הגדולה ביותר בדרום אמריקה ומפורסמת מאוד בשמחה הגדולה שהיא מביאה במוסיקה, בתרבות הכדור-רגל המפותחת שלה, בפרות הגדולים והעסיסיים שניתן למצוא בה בשפע ובנוף המגוון. ריו דה-ז'ניירו, העיר בה גדלתי היא עיר תוססת אליה מגיעים כל שנה מיליוני תיירים להשתתף בחגיגות הקרנבל השמחות והצבעוניות שנמשכות שבוע שלם בלי הפסקה לאורך כל היום והלילה!

בילדותי, למדתי והתחנכתי בבית הספר היהודי הפרטי: "שלום עליכם". בית ספר זה סיפק תכנים לימודיים ייחודיים כמו למשל שיעורי יידיש שאף בית ספר ציבורי לא יכול היה לתת לנו ובכך, שמר על הקהילה היהודית ועל הזיקה ליהדות. בחופשות הקיץ נהגנו לצאת מטעם ביה"ס למחנאות ושם פגשתי נערים ונערות ישראלים שהגיעו מטעם ארגון הסוכנות היהודית להדריך אותנו ועוררו אצלי סקרנות רבה.

אבא בילדותו בריו דה-ז'ניירו

סיפור עלייתי לישראל

בגיל 17 בערך התחלתי לחשוב על עלייה לארץ ישראל. הוריי שהיו גרושים ונישאו כל אחד מהם בשנית התנגדו לרצוני משום שלא הייתה להם שום כוונה לעקור מברזיל ואפשרות של עלייה לבד לא עמדה על הפרק. סבא שלי -בנימין, (שברח לברזיל מפולין מאימת הנאצים עם אימו ושניים מאחיו לא זכה להתאחד עם אביו ושני אחיו הנוספים שנשארו בפולין ולא שרדו את המלחמה), תמך מאוד ברצון שלי ותיווך ביני ובין בן משפחה נוסף שהכיר גורמים בסוכנות היהודית.

מבצע העלייה שלי לישראל היה תחת מעטה סודיות בשל ההתנגדות של הוריי. הסוכנות היהודית דאגה לכל מה שהייתי צריך ואירגנה עבורי כרטיסי טיסה ומקום מגורים לחצי שנה עם אולפן ללימודי השפה העברית. בגיל 18 התגייסתי לשירות החובה בצבא ברזיל ולאחר חצי שנה במועד שנקבע לי, מלווה בסבא בנימין הגעתי לשדה התעופה בדרכי לארץ ישראל. לא נפרדתי ממשפחתי ולא ידעתי שזו הפעם אחרונה בה אני מחבק את סבא בנימין האהוב ועליתי חושש ומפוחד על טיסה לארץ ישראל.

נחתתי בנתב"ג בתאריך 16/6/1994, בשעת לילה מאוחרת ומיד עברתי תהליך קליטה בו הנפיקו לי תעודת זהות. הייתי אמור להגיע לקיבוץ מגידו ואני זוכר שהמתנתי זמן רב מאוד שהרגיש לי נצח לנציג מהקיבוץ שיגיע לאסוף אותי, אך אף אחד לא הגיע…

לאחר שעות, כשהתברר שאני ממתין בשדה ללא מענה עייף ורעב, מבולבל ומבוהל, הגיעה אליי חיילת נחמדה והסבירה לי שחלה טעות ואני נוסע לקיבוץ מעלה החמישה שליד ירושלים והיא תלווה אותי כי שם היא גרה… הדחקתי הרבה מאותו היום ואני לא זוכר הרבה.

גרתי בקיבוץ חצי שנה עם עולים מרחבי העולם, עבדנו בקיבוץ ולמדנו עברית. אני עבדתי בלול התרנגולות ובהמשך בקטיף הכותנה. בתום חצי השנה עדיין לא ידעתי עברית והשילוב של מזל יחד עם העובדה שאני לבד בארץ הולידו חצי שנה נוספת באולפן בקיבוץ נען. בקיבוץ נען כבר רכשתי את השפה באופן שאפשר לי תקשורת ועצמאות, המשכתי לשלב עבודה וחריצות רבה בכל תחום שנדרש ממני. במהלך תקופה זו משפחתי בברזיל עדיין לא הצליחה להתאושש מההלם של עזיבתי והתקיימו ניסיונות שכנוע רבים שאחזור הביתה. לא היה לי קל, היו רגעי משבר רבים בהם תהיתי אם בחרתי נכון. ההתמודדות עם קשיי השפה והמנטליות לא הקלו עליי, האוכל היה שונה ולא מוכר והתגעגעתי למוכר והידוע…

הכרות עם זוגתי, אימא של שירה ילדתי

באוקטובר 1995 גרתי בעיר רחובות, עבדתי כשומר בחנות והגעגועים והלחץ המשפחתי לחזור הכניעו אותי. הסכמתי שאבי ירכוש לי כרטיס טיסה חזרה הביתה, אבל אז פגשתי את מי שתהיה אשתי – מיכל. לאחר זמן מאוד קצר הבנתי שאני נמצא במקום הנכון לי והודעתי לאבי שיבטל את הכרטיס – אני לא חוזר! ההיכרות עם מיכל סיפקה לי עוגן והרגשת שייכות. יחד גדלנו, התפתחנו ורקמנו חלומות משותפים. העברית הפכה יותר קלה, האוכל נהיה יותר טעים, הכרתי מגוון רחב של תרבויות בארץ של קיבוץ גלויות.

בשנת 1999 התחתנתי עם מיכל ויחד הקמנו בית בגדרה והבאנו לעולם שלושה ילדים. אחיה הבוגרים של שירה בחרו לספר את סיפור העלייה של סבתם מעיראק ואילו שירה בחרה להביא את הסיפור שלי. זה מרגש ואני גאה על היותי הבחירה שלה. החיים בארץ ישראל הם חיים מורכבים ומחוספסים, תחושת השייכות היא מלאה ועל אף הגעגועים העזים אני גאה להיות יהודי בארץ ישראל ובעובדה שילדיי הם הדור הראשון בארץ מהצד שלי.

אני מקווה שהסיפור שלי יעביר את המסר שאין דבר העומד בפני הרצון! אמונה והתמדה בדרך מנצחות כל מכשול וקושי.

הזוית האישית

קרלוס: אני רוצה לאחל לך שיהיה לך תמיד את האומץ להתעקש על החלומות שלך ולהגשים אותם ותזכרי: גם אם לא הכל מצליח בהתחלה, לא להתייאש ולא לוותר!

נהניתי מאוד לספר לך את סיפור העלייה שלי, להיזכר שוב בילדות ולראות את הרצינות והבגרות שלך.

שירה: שמחתי מאוד לשמוע את סיפור העלייה שלך, גיליתי שאתה אדם מאוד שאפתן, שלא מוותר בקלות על המטרות שלו ורוב הזמן גם משיג אותן. אני מאחלת לך להמשיך ולהגשים חלומות ולהנות מארץ ישראל. אני גאה להיות דור ראשון בישראל מהצד שלך!