מאגר סיפורי מורשת

הסבים שלי משני הצדדים כולם היגרו לדרום אפריקה מליטא בסביבות 1900, כמו רוב יהדות דרום אפריקה. ההורים שלי נולדו בדרום אפריקה .

גדלתי בבית גדול ביוהנסבורג ביחד עם משפחתי וסבתי שגרה אתנו כל חיינו (5 אנשים + סבתא = 6). הבית היה גדול אבל היה לנו שירותים אחד, כמובן טלפון אחד וללא טלוויזיה, וכל מכשיר אלקטרוני אחר!

אבל מה שכן היו לנו משרתים.

 

לכל משפחה לבנה בדרום אפריקה היו משרתים שחורים. לנו הייתה אישה אחת שטפלה בילדים. קראו לה לינה, והיא הייתה דואגת לנו לכל. הייתה עוד אישה בשם ויולט שבישלה וניקתה את הבית וכבסה, והיה גבר, ג'ון שצחצח רצפות וטיפל בגינה. המשרתים גרו בחדרים נפרדים בחצר של הבית ואכלו את הארוחות שלהם בנפרד (אני דווקא אהבתי יותר את האוכל שלהם).

ההורים שלי לא אהבו את היחס לשחורים אבל בדרום אפריקה היו חוקים נוקשים וקפדניים לגבי השחורים, הלבנים והשחורים לא יכלו לשבת יחד בציבור, ללכת לאותם בתי ספר ולקבל את אותם הזכויות. לצורת המשטר הזאת קראו אפרטהייד (חיים בהפרדה).  מי שהיה מתנגד היה נשפט לכלא.

להורי היה חבר טוב הודי בשם פול (ההודים נחשבו גם לשחורים) שהיה פעיל בקבוצת המרד של נלסון מנדלה. בסופו של דבר הוא היה חייב לברוח מהמדינה ללונדון והורי עזרו לו. עד היום אנחנו בקשר אתו .

בגלל שהורי כל כך לא אהבו את צורת השלטון והאמינו שישראל זה המקום הנכון ליהודים הם חינכו אותנו לציונות בתקווה שנעזוב את דרום אפריקה ונעלה ארצה. 

אני הלכתי לבית ספר ממלכתי שכונתי רק לבנות עם צבע עור לבן ומכיוון שהייתה זו מדינה וממשלה נוצרית הכניסו את הדת לבית ספר. כל בוקר התפללנו בטורים ולבנות היהודיות היה מותר לעמוד שם אך לא לשיר. גם בשיעורי תנ"ך היה לנו פטור וכל זה גרם לי ולעוד כמה בנות להרגיש שונות.

 

היו לי רק חברות יהודיות. הייתה לי חברה מכיתה א' שקוראים לה סנדי. אנחנו גרות שתינו בשתי קצוות העולם אך למרות זאת אנחנו חברות כבר 62 שנה ומוצאות כל הזדמנות אפשרית להיפגש. בתור ילדה הלכתי כמובן למספר חוגים: בלט, פסנתר, ושיח ודיבור.

כשגדלתי והלכתי לתיכון הורי החליטו לשלוח אותי לתיכון יהודי. התיכון היה רחוק מהבית והייתה לנו הסעה.

כל בוקר היה סיוט לקום מספיק מוקדם, הייתי צריכה ללכת 2 רחובות ואם פספסתי אמא שלי הייתה צריכה להסיע אותי. כולם היו יהודים, חוץ מחלק מהמורים. למדנו עברית כל יום והיסטוריה יהודית.

היה לי ידיד שסיפר לי שהיה לו בן דוד שעבד בלונדון שהוא רצה להכיר לי. כשנסעתי ללונדון עם חברה הוא ביקש ממני להתקשר עליו. ניסיתי ארבעה פעמים ורק בפעם האחרונה יום לפני שעזבתי הוא ענה לי. השיחה הייתה נעימה מאוד ובסוף השיחה סבא הציע להיפגש, אך אמרתי לו שמחר אני עוזבת. סבא כעס וסגר את הטלפון.

 

בזמן הלימודים שלי באוניברסיטה סבא חזר לדרום אפריקה לביקור לפני שעזב שוב לעבודה חדשה. הידיד שלי הזמין אותו למסיבת יום הולדתו. לסבא לא היה דייט אז הידיד הציע לסדר לו דייט איתי. אני והוא הסכמנו והלכנו ביחד למסיבה. והשאר היסטוריה.

 

אני וסבא התחתנו בדרום אפריקה באפריל 1967 ועברנו לגור באנגליה. קצת אחר כך פרצה מלחמת ששת הימים ונורא נבהלנו מהמחשבה שארץ ישראל בסכנה קיומית. באותו רגע הבנו שהמקום שלנו הוא בארץ ישראל.