מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חווה, נולדתי בתאריך 19/11/1948 בקיבוץ חפציבה, למרגלות הר הגלבוע. אני דיברתי, כמובן, עברית וההורים שלי (אדית וקורט) דיברו ביניהם גרמנית. אני בת זקונים, עם שני אחים שגדולים ממני בהרבה שנים- יורם ומיכאל. כל המשפחה מאוד פינקה אותי כי הייתי קטנה ומתוקה. ההורים שלי ניסו לשמור על הרבה דברים שהם היו רגילים אליהם מגרמניה, כמו: ארוחת ארבע, האזנה למוזיקה קלאסית. אימא שלי הייתה עושה כל יום שישי עוגה מיוחדת לכל המשפחה. היינו יושבים ביחד וכל אחד היה בוחש בתורו. היינו מכניסים את הבלילה לסיר פלא וכל הבית היה מתמלא בריח של עוגה.

כל חיי למדתי בקיבוץ חפציבה. נהגנו לשחק רוב הזמן בחוץ: מחניים, קפיצות בחבל, בגולות, קלאס ועוד. בבית היינו משחקים משחקי קופסא, מרכיבים פאזלים חמש אבנים, דוקים ועוד. לא היו לנו מכשירים סלולאריים. חגגתי את בת המצווה שלי עם כל הכיתה. לא היו חוגגים את בת המצווה לבד. זה היה חג גדול של כל הקיבוץ, היו לנו 13 משימות כגון: לעזור לקשישים, למדנו לתפור כפתור, להיות מורה לילדים יותר צעירים, לעשות "הפתעה" להורים ולנקות להם את הבית ועוד. בערב הייתה מסיבה גדולה עם הצגה. בגיל הנעורים הייתי שייכת לתנועת "הנוער העובד והלומד".

מיד אחרי הצבא עזבתי את חפציבה ובמשך השנים שעברו אני מגיעה לשם לבקר את המשפחה, להשתתף בעצב ובשמחה, ובימי הולדת של הקיבוץ. עד היום יש לי קשר עם רוב בני הכיתה שלי. בצבא הייתי מ"כית ולאחר מכן קצינה של טירוניות במחנה 80. אמנם לא הייתי לוחמת בצבא, אך הייתי ברוב מלחמות ישראל, במלחמת ששת הימים הייתי חיילת. לא בקרב, אבל בכל זאת חיילת זה חיילת. הכרתי את אליעזר בעלי לעתיד בצבא והתחתנו בבית זרע בחתונה משותפת עם עוד שני זוגות, במסיבה גדולה. נולדו לנו חמישה ילדים: מעין, שירי, דנה, מורן ואמיר. את רוב חיי הבוגרים חייתי בבית זרע. בשנת 2006 עזבנו את בית זרע ובנינו בית בהרחבה של דגניה ב', שם אנו חיים עד היום.

כל החיים שלי עבדתי בתחום החינוך, עם כל הגילאים- מהגן עד י"ב. בתור תחביב אהבתי כדורסל. בצעירותי אף הייתי שחקנית. כיום אני בפנסיה ואוהבת לפתור תשבצי הגיון, לטייל טיולים ברכב בחיק הטבע המקסים ולהנות מהמשפחה.

החיים שבניתי עם אליעזר

אליעזר ואני נולדנו בקיבוץ וספגנו לתוכנו את ערכיו. היה ברור לשנינו שאנחנו נמשיך לגור בקיבוץ. כל חמשת ילדינו נולדו בקיבוץ בית זרע ועם חלב האם הם ינקו את אהבתינו לצורת חיים של שיתוף, עזרה וחיי חברה. מרגע שהגעתי לבית זרע עבדתי כל השנים בחינוך. מבחינתי לינה משותפת לא הייתה ׳קללה׳, זו הייתה צורת חיים שנולדתי אליה. לילדיי לא הייתה בעיה לישון בבית הילדים ולי לא הייתה בעיה להשכיב לישון ילדים אחרים. העבודה מבחינתנו זה ערך ולא רק פרנסה, גם כשהקיבוץ היה שיתופי אף פעם לא פקפקנו באחריותנו לפרנסה. ידעתי אז ואני יודעת גם היום שלקיבוץ יש הרבה מגרעות, אך חיינו בו מתוך אהבה ולא מחוסר ברירה.

חיי המשפחה היו שונים מהיום. לנו כבעל ואישה היה המון זמן לעצמנו. הייתה, לצערי, קצת פחות אינטימיות עם הילדים. יחד עם זאת, בדיעבד, כשאני מסתכלת על ילדיי היום נראה לי שהצלחנו להעביר להם הרבה מהערכים שעליהם גדלנו וגידלנו אותם. כולם אוהבי אדם וחברה, כולם אוהבים לתרום למען החברה בה הם חיים, אוהבים את הארץ ואת המשפחה. כולם בחרו לחיות עם משפחותיהם בקיבוץ (למרות  שאנחנו כבר איננו חברי קיבוץ).

כשאני מסתכלת  ממרום גילי אני מרגישה שהצלחתי להקים משפחה שהיא מבחינתי "מלח הארץ". אני מקווה שגם נכדיי סופגים מהוריהם את מה שאנו העברנו להם, כבר היום יש ניצוצות של תקווה.

הזוית האישית

אריאל, הדר ושרי: היה מעניין וכיף להיות עם סבתא חוה ולהקשיב לה.