מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1944 בעיר קירקוק שבעירק. העיר הזאת נקראת גם עיר הנפט מכיוון שגילו בה שדה מלא בנפט.

בשנת 1950, כשהייתי בת 6 עליתי לארץ עם הורי, שתי אחיותי ואחי. העליה הייתה קלה? לא. ממש לא. היה קשה. אפילו קשה מאוד. עלינו באווירון לארץ, אך הקליטה הייתה קשה. לא היה להם מזון להביא לנו, גרנו באוהלים מתקפלים. אני זוכרת שהכי נורא היה כשירד גשם. היה קר, התרטבנו, הרעש של הגשם לא נתן לנו לישון. והכי נורא? שלא היה לנו מה לעשות עם זה. לאחר תקופה מסוימת העבירו אותנו למגידו. אם לדבר בכנות את מגידו אהבתי. אני זוכרת שהיו שם דקלים יפים כאלו שמצאו חן בעייני, הנוף היה מרשים. אני זוכרת שהיה שם בוסתן של תאנים אבל לא אכלתי ממנו. זה לא שלא רציתי..רציתי מאוד. אבל אנשים היו מתנפלים על זה וגומרים לפני שהספקתי לקחת. "מנסים לקבל ממה שאין"

סבתא במגידו

בשנת 1952 עברנו לקריית עמל. גרנו בשכונה יהודית אך בבית דיברנו עירקית, מבחוץ לבית עברית. לפחות.. מנסים לדבר. עברית זאת שפה קשה, לקח לי זמן ללמוד אותה. אמנם התגוררנו שם מספר שנים אבל לא ידענו אף פעם מה עומד לקרות.אנשים שם היו רעים. הם היו גונבים כל הזמן. מקריית עמל עברנו לתל חנן. תמיד אח שלי היה מתאר את הבית כ"בית נטוש של ערבים". אך לאחר שנה עברתי לגור בקיבוץ כורזים לבד. בלי אמא, בלי אחי, בלי אחיותי-לבד. אף פעם לא הייתי במסגרת חינוכית, אף פעם לא למדתי בבית ספר באופן סדיר. הייתי עסוקה בתנועה שהייתי חלק ממנה: "עליית הנוער". גרתי שם כל חיי עד הצבא, ולאחר הצבא התחתנתי.

הזוית האישית

נטע יקולצ'יק מביאה את סיפורה של סבתא מלכה יקולצ'יק.