מאגר סיפורי מורשת

לסבתא שלי קוראים רחל ליאור, והיא נולדה וגדלה במושב שפיר.

נולדתי במושב שפיר, שם הייתה לנו רפת במשק ושדה. היינו אז שני אחים: צביקה שגדול ממני בחמש שנים ואני, רחל.

לכל אחד במשפחה היה תפקיד במשק. אמא ואבא ניקו את הרפת, חלבו והעבירו את הכדים המלאים למחלבה. שם ריכזו את כל תוצרת החלב ממשקי המושב. בשדות היו כמה עבודות מרכזות: חרישה ושתילה, העברת צינורות מים להשקייה בין השורות, ובסוף העונה קציר ואסיף התבואה. בהתחלה היה סוס אחד לכל שני משקים, ובהמשך טרקטור שחלקו כמה משקים. הייתה הרבה עזרה הדדית, וכשמישהו היה צריך עזרה, כולם התגייסו לעזור.

צביקה, אח שלי, היה עוזר בחליבת הפרות, והוא גם עזר בשדות, שם גידלו תלתן ותירס כדי להאכיל את בעלי החיים.

אני רציתי להאכיל את העגלים, מאוד אהבתי את העגלים.

כשהייתי בת שש התחננתי לאבא שלי שייתן לי להאכיל אותם, ואבא שלי אחרי הרבה תחנונים הסכים. שלוש פעמים ביום האכלתי את העגלים, והיה כיף גדול, בבוקר לפני בית הספר, כשחזרתי מהלימודים, ובערב לפני שאכלנו ארוחת ערב.

העגלים שתו חלב שעשוי מאבקת חלב מעורבב במים. את אבקת החלב הייתי צריכה למזוג לבקבוקי זכוכית גדולים עם מוצץ מחורר בקצה.

מהר מאוד התחרטתי, אבל אבא שלי החליט שאני עושה עבודה טובה ומעתה ואילך, הייתי צריכה שלוש פעמים ביום לשטוף את הבקבוקים, להכין את אבקת החלב ולהאכיל את העגלים. זו הייתה עבודה קשה עם הרבה אחריות ובסופו של דבר ביליתי עם העגלים הרבה מעבר למה שהתכוונתי.

זה היה התפקיד שלי במשק. עשיתי את העבודה הזו שש שנים!

הכיף הכי גדול, היה לנו הילדים, להתאסף ברחוב לפנות ערב ולשחק את כל משחקי הילדות של אז: מחניים, תחרויות של קפיצה בחבל, תופסת וא"ש לילה (מחבואים בלילה). כל הילדים מכל שכבות הגיל היו משחקים ביחד.

כשהייתי בת 10, אחותי הקטנה לאה נולדה.

ההרפתקה במושב הסתיימה. כשהייתי בת שתים עשרה נאלצנו לעזוב את המושב משום שכל הרפת נפגעה ממחלת הפה והטלפיים. המחלה הזאת היא מחלה קשה ומדבקת לפרות, והיינו צריכים להיכנס להסגר. בסופו של דבר היינו צריכים לחסל את הפרות והעגלים.

מאחר שהורי נותרו ללא מקור פרנסה, נאלצנו לעזוב את המושב ועברנו לבני ברק, ושם הורי עבדו. אבא שלי עבד בסוכנות היהודית כמדריך ואחראי על העולים מקוצ'ין. אמא שלי עבדה כמלצרית באולם חתונות.

המעבר מהכפר לעיר היה מאוד קשה. בכפר הכרתי את כולם, ובעיר הייתי צריכה להתחיל מחדש, להכיר חברים חדשים. זה לא היה פשוט, במיוחד ששנה אחרי שהגעתי עברתי לתיכון (בתקופה הזאת יסודי היה עד כיתה ח' ובכיתה ט' עלינו לתיכון).

התיכון שלי היה בתל אביב, וגם שם הייתי צריכה למצוא חברות חדשות. הנסיעה באוטובוס הלוך וחזור הייתה ארוכה (לפחות שעה לכל כיוון), ואני ניצלתי את הזמן להכנת שיעורים וללמידה למבחנים.

בגיל 17 הכרתי את סבא רפי. כשהייתי בת 18 התחתנו (בתקופה ההיא זה היה מקובל להתחתן בגיל צעיר). כשהייתי בת 19 וחצי אסי, אבא שלך, נולד.

הזוית האישית

היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור מסבתא, וזה מאוד משמח אותי שאני יכול להעלות את הסיפור של סבתא ולהנציח אותו באתר בית התפוצות.