מאגר סיפורי מורשת

סבתא אידה נולדה ב 11.05.1949 בעיר טירספול שבמולדובה   למשפחת אדג'ידרסקי להוריה מיכאל ומלבינה.

בשנת 1953 נולד אחיה בשם סימון ,שנפטר בגיל שלושים ממחלה קשה.

סבתא וסבתא שלי  גרו בבית פרטי עם חצר, באותם הזמנים צנרת המים והביוב היו מחוץ לבית בחצר הבית . בחודשי הקיץ היה להם מקום למקלחת בחצר הבית, ובחודשי החורף היו הולכים לחמאם(חמאם טורקי). כמו כן, בחצר הבית היה להם גן ירק וסבתי עזרה להוריה, לגדל פירות וירקות כגון: דובדבנים, משמשים וכו'. בביתם לא היה מקרר, היה מרתף בחצר לשמירת חפצים ומוצרי מזון בכל עונות השנה. הם אחסנו במרתף בשר, תפוחי אדמה בצל, והרבה שימורים. בשנת 1965 קנו לביתם מקרר.

סבתי  השתתפה בחוג התעמלות אומנותית מכיתה ב' עד כיתה ד', והייתה פעילה בתנועות הנוער אוקטיברטה, פיונרי וקמסאמולי. היא למדה שמונה שנים בבית ספר יסודי, ולאחר מכן המשיכה ללמוד סיעוד בבית הספר לאחיות, שנמצא בעיר שבה גדלה. לאחר שסיימה  את לימודיה בשנת 1968 , החלה לעבוד בבית חולים מקומי במחלקה כירורגית. שם עבדה במשך שש שנים. לאחר מכן עבדה בגן ילדים כאחות, עד שהחליטו לעלות ארצה.

בשנת 1970 סבתי הכירה את מי שיהיה בעלה בעתיד (סבא גריגורי). בבוקר בדרכה לעבודה הכירה את גריגורי, מכיוון שלא היה אז  טלפון היא מסרה לו כתובת מגורים. הוא הגיע ומאז אותו היום התחילו לצאת יחד ולהכיר האחד את השניה. ובשנת 1971 סבתי התחתנה עם סבא שלי ונולדו ילדיהם מיכאל ואיגור.

לאחר החתונה הזוג הצעיר גר עם ההורים בבית הילדות של סבתי, ורק לאחר מספר שנים קנו דירה ושם נולדו ילדיהם.

כל שנה השתדלו לצאת לחופשה משפחתית. שבין היתר כללה חופשה בים וגם ביקור קרובי משפחה במוסקבה ובעיר צ'לבינסק שבהרי אוראל (אצל המשפחה של סבא גרישה). בכל ביקורי המשפחה במוסקבה בחודשי החורף, השתדלו לקחת אל הילדים להצגות של נוביי גוד שנחשבו  להצגות הטובות בברית המועצות.

בכל הביקורים היו נשארים לישון אצל קרובי המשפחה בבית, ולא בבתי מלון. למרות הצפיפות תמיד היה כיף ומאחד. הילדים שיחקו ביניהם ולמדו להכיר אחד את השני.

בשנים 1988-1989 נשיא ברית המועצות הסכים לתוכנית רפורמה ושיקום מסיבית. איכות החיים במדינה החלה להשתפר, אך החיים במולדובה היו מסובכים יותר, עם תקריות אנטישמיות מסוגים שונים שהתחדשו. העלייה לישראל הפכה לאפשרות ולמחשבה אצל בני משפחתי.

סבתי מספרת ש: "מיום ליום האנטישמיות גברה". בכל מקום שהיא הגיעה אליו אמרו לה שהיא יהודייה, ושהיא משבשת ולוקחת מהם את העבודה .

סבתי עברה  לישראל מכיוון שרוב משפחתה כבר עשתה זאת, והחלה להתאקלם בארץ.  ברית המועצות החלה לאט לאט  להתפרק ולהקשות על החיים.

בשנת 1990 סבתא שלי ומשפחתה עלו לארץ ישראל, כשהגיעו לישראל  הם הגיעו לעיר אשדוד, ולאחר שנה עברו לגור בנצרת עילית (כיום נוף הגליל).

משפחתי היגרה למדינה זרה, מבלי ללמוד את השפה וללא כל הגנה כלכלית כלשהי. הכול היה עבורם חדש, כולל הלך הרוח והחוקים. לקח להם קצת זמן להסתגל, ולהתרגל לכל דבר. סבתא אידה ובעלה עבדו בכל תעסוקה אפשרית ולא דווקא במקצוע שלהם. כדי לפרנס את המשפחה, ולשלם את שכר הדירה והחשבונות.

לאחר שכל משפחתי עברו לנצרת עילית ולמרות הקשיים, הם לקחו משכנתא ורכשו דירה, וכל הזמן דאגו לילדיהם שלא יחסר להם כלום.

סבתא אידה עבדה המון שנים בכמה מפעלי אלקטרוניקה, בתור פועלת בייצור. בשנת 2011 יצאה סבתא אידה לפנסיה.

עם השנים הילדים למדו, גדלו, ועברו את כל תהליך ההסתגלות להוויה הישראלית באותם שנים. הם התחתנו והקימו משפחות משלהם, וכך המשפחה של סבתא אידה גדלה והתרחבה.

הזווית האישית

דביר: נהניתי מאוד לעשות את העבודה ביחד עם סבתא שלי. גיליתי הרבה דברים חדשים עליה ועל צורת חייה, נפתחו בפניי הרבה סיפורים והיסטוריה על המשפחה שלא ידעתי עליהם.

סבתא אידה: אני תמיד נהנית שמתעניינים בהיסטוריה של החיים שלי, במיוחד כשזה אחד מהנכדים שלי. במהלך העבודה, כשסיפרתי את כל הסיפורים, הרגשתי כאילו אני חווה את כל הדברים מחדש, כאילו הרגעים עוברים לי מול העיניים. ההרגשה הזאת הייתה לי מאוד נעימה ושמחתי להזכר בעבר שלי.