מאגר סיפורי מורשת

סבתא יעל כהנא מספרת לנכדתה הילה

נולדתי בחיפה בשכונת נוה שאנן, בשנת 1937. אבי זכרו לברכה היה חקלאי ואמי זכרה לברכה היתה עקרת בית. יש לי אחות, אורה, הגדולה ממני ב 1.7 שנים ואנחנו כל השנים חברות טובות.

בכתות גן א' ב' למדתי בתל אביב ומשם עברנו לפתח תקוה לשכונת בת שבע. למדתי בכתות ג' – ח' בבית ספר פיק"א. בהמשך בתיכון על שם הסופר יוסף חיים ברנר, בסמינר למורים על שם המחנך אליעזר שיין. הייתי בתנועת הצופים ואחר-כך בתנועת הנוער העובד והלומד.

בצבא הייתי זמן קצר בחיל-האוויר ובהמשך בגולני. הייתי מורה חיילת, לימדתי חיילים עברית, גאוגרפיה והיסטוריה של מדינת ישראל. המשכתי לימודים באוניברסיטת בר-אילן למדתי ייעוץ חינוכי ופסיכולוגיה, תואר ראשון BA. באוניברסיטה העברית בירושלים – יעוץ וחינוך מיוחד, תואר שני MA.עבדתי כמחנכת, מורה ויועצת חינוכית בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים.

בגיל 60 פרשתי לגמלאות, השתתפתי בהנאה בגידול נכדים ובפעולות פנאי.

אני זוכרת אירועים רבים מחיי, רובם נעימים. אספר על שלושה :

נפילה מעגלה עמוסת תירס

גרנו בשכונת "בת שבע" בפתח-תקווה, אבי ניהל שם משק של פרות, שדה תירס ותלתן ופרדס. בן דודי ושתי בנות דודותי התארחו אצלנו בחופשת הקיץ. בוקר אחד הציע אבי שנתלווה לסמי, הפועל הערבי, לקצור תירס עבור הפרות. הסכמנו בשמחה, אבי צייד אותנו במגל ובחרמשים, עלינו על העגלה הרתומה לפרד ונסענו לשדה. קצרנו תירס העמסנו על העגלה, עלינו על "הר" התירס וחזרנו הביתה. בדרך, פתאום גלשתי מהעגלה אל האדמה בין הגלגלים הקדמיים לגלגלים האחוריים. למזלי הצעקות של אחותי ובני דודי האיצו בסמי לעצור מיד את הפרד וכך ניצלתי.

אני, יעל ואחותי אורה בשכונת בת שבע

המסע לתל-חי שלא הגיע

בכתה ח' הייתי בתנועת "הנוער העובד והלומד". בתאריך י' אדר יצאנו לטיול, שמטרתו הייתה לערוך אזכרה ליוסף טרומפלדור ולחבריו ליד פסל האריה השואג בתל-חי. נסענו במשאיות עד מקום מסוים (שאיני זוכרת מה שמו), משם המשכנו במסע רגלי דרך הרים, עמקים וואדיות. תרמילינו היו כבדים, עמוסים באוכל ובגדים, אך מצב הרוח היה מרומם, הנוף נפלא, השמש זורחת, האוויר צח. בהדרגה התקדרו השמים, התכסו בעננים כהים וירד גשם חזק. המשכנו ללכת, בגדינו נרטבו, תרמילינו העשויים מכותנה ספגו את המים, הלחם נרטב, הבגדים הנוספים נרטבו. הגענו לוואדי, הוואדי היה מלא מים. המדריכים שלנו עמדו בתוך הוואדי ועזרו לנו לחצות אותו, המשכנו ללכת אך הגשם לא פסק. לעת ערב הגענו לקיבוץ (אינני זוכרת את שמו), חברי הקיבוץ קיבלו אותנו יפה, הכניסו אותנו לאולם גדול, הביאו תנורי נפט לחימום, שמיכות מזרונים וארוחת ערב.

למחרת בבוקר המדריכים אמרו לנו שלא נוכל להמשיך במסע בגלל הגשם שהמשיך לרדת. עלינו על משאיות לתחנת הרכבת בחיפה, חזרנו הביתה מאוכזבים מזה שהחמצנו את האזכרה בתל-חי, אך נסערים מחוויות המסע המיוחד. למחרת ילדים אחדים לא הגיעו לבי"ס, כי הצטננו במסע וחלק חלו.

הקומקום של רבקה גובר

אחותי ואני למדנו יחד בסמינר למורות. היא למדה אחרי השרות הצבאי ואני לפני הצבא. בשלב מסוים בלימודים הצטרכנו להתנסות בהוראת ילדי עולים. אחותי, אני ושש בנות נוספות נשלחנו לחבל לכיש בנגב, היו שם מושבים חדשים שהקימה המדינה עבור העולים החדשים. היה שם מרכז בשם נהורה ששם היו מוסדות צבור, כגון: גן ילדים, בי"ס, קופ"ח ועוד. מנהלת ביה"ס, רבקה גובר (אישה ידועה במדינה ששיכלה את שני בניה במלחמת העצמאות) קבלה אותנו יפה. הציגה בפנינו את המחנכות – המנחות שלנו ואף צידה אותנו בקומקום ממטבחה הפרטי.

מושב נהורה – מקור המים – ברז מחוץ למבנה

אנחנו קבלנו בית קטן, זהה לבתים האחרים ובו רהוט צנוע ביותר. החיים החדשים היו מלהיבים ומסקרנים. בבוקר היינו צופות בשעורים ומלמדות בכתות. בצהרים מתכננות עם המורות את שעורי יום המחרת. ואחרי הצהרים היינו מטיילות באזור ומגלות את "ישראל החדשה". כך עברו עלינו הימים בנעימים עד ליום הסיום, נפרדנו מהכתות, מהמחנכות ומהמנהלת. ניקינו בשטחיות את הבית שקבלנו, חזרנו הביתה ולמחרת ללימודים.

מושב נהורה – בתור לשירותים (תא אחד בלבד – בחצר)     

כעבור שבוע בערך הגיע לכתה המדריך הפדגוגי שלנו ובידו חבילה עטופה בעיתון. הוא הניח את החבילה על השולחן, הסיר את העיתון והתגלה קומקום אלומיניום מפויח. השתררה שתיקה בחדר, כל התלמידים השתאו לפשר המוצג. אך אנחנו שמונת הבנות זיהינו את הקומקום של המנהלת רבקה גובר שהשתמשנו בו להרתחת מים ולא ניקינו אותו מהפיח ולא החזרנו אותו לבעליו. המדריך אמר: מי שהקומקום מזכיר לו משהו שייגש לשולחן. לקחנו את הקומקום, צחצחנו אותו, כתבנו מכתב התנצלות ותודה על האירוח היפה. למדנו לקח שלא להחזיר רעה תחת טובה.

תמונה משפחתית במשק בגדרה

אני, יעל מלמדת בכיתה

הזוית האישית

הילה לרמן: אני עם סבא וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר הגפן, ברמת גן