מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, זהו סיפורי:

נולדתי בעיר גוזרת בהודו. בהודו כולם היו חברים: היהודים, המוסלמים, הבודהיסטים. אני זוכרת את החגים בהודו, אשר נחוגו עם כל היהודים ביחד בבית הכנסת.

התחתנתי בגיל 17, בגלל שפחדו שחתני המיועד יתחתן עם אישה אחרת. נולדו לי ארבעה ילדים בהודו – סינורה, רגינה, רונית ויהושוע (שוקי). כשהגעתי ארצה בגיל 23 לא ידעתי אפילו מילה בעברית. כולם היו מרוקאים ועולים חדשים, אז לא יכולתי לדבר איתם, אבל כולם היו נחמדים אלינו והם דיברו בסימנים.

הסוכנות היהודית הגיעו ושיכנו אותנו. הילדים נשלחו לבתי ספר, וכך כשהם חזרו הם לימדו אותי לדבר משום שאני פשוט לא ידעתי. בארץ נולדו לי עוד שני ילדים  – יונתן וירדנה. עברתי למשך שש שנים במגרבה – מפעל להכנת גרביים, בו עבדתי עד שפשט את הרגל. מאז ועד יציאתי לפנסיה לאחר 28 שנים, עבדתי במטבח בתי חולים.

על ההחלטה לעלות מספרת אביגיל: הגיעה להודו הסוכנות היהודית, בעלי שמע על כך והתחיל למלא טפסים. באותו זמן התרחשה מלחמת ששת הימים, ובעלי אמר: "מה, בתוך שישה ימים הם הצליחו לקחת את הכותל? אני הולך לשם." וכך החלטנו לעלות ארצה. כל הנכדים שלי עשו צבא ואחד הנכדים שלי עובד בתחנת המשטרה בנצרת. לבעלי קוראים רמון – שמשמעו רחמים בעברית. אחרי הפנסיה התחלתי לתרום מזמני עבור חיילים במחנה עמוס.

כיום יש לי חמישה עשר נכדים ושישה נינים.

הזוית האישית

נעם, אלון ונגה: אביגיל מושלמת. היא ממש נחמדה ומעניינת. היא מצחיקה ומלאת שמחת חיים.