מאגר סיפורי מורשת

קראו לי יוסף על שם סבי, כך היה נהוג פעם בתימן (הבן הראשון שנולד קרוי על שם הסבא של האבא, זהו מנהג).

שנים רבות חיינו בתימן, עד שבאה הידיעה שניתן לעלות לארץ הקודש, לאחר 2000 שנות גלות ותפילה להגשמת בוא המשיח. בתחילת שנת 1949, הגיעה ידיעה זו בכל רחבי תימן, שכל מי שרוצה לעלות לארץ הקודש, יכול לעלות עם משפחתו. השמועה הגיעה גם לבית המלוכה בתימן. המלכים בתימן לא הסכימו ליהודים לעלות לארץ ועד לכמעט אמצע שנת 1949, היהודים החלו לעלות. הסיבה שמלך תימן לא הסכים ליהודים לעלות היתה כי היהודים היו אנשי מקצוע, למשל: סנדלרים, חייטים, נגרים וצורפים. המוסלמים בתימן היו בעיקר עובדי אדמה, לכן אם היהודים היו עוזבים, תימן היתה נשארת חסרת בעלי מקצוע סנדלרים, חייטים וכד'…

חוק שהיה בתימן: אם ילד היה נשאר יתום (ללא הורים) היו מאסלמים אותו והופכים אותו למוסלמי.

אבי ז"ל, בנימין בן יחיאל יוסף, היה ראש הכפר וכל התביעות המשפטיות כנגד בני הכפר הוא היה מייצג אותם לפני בית המשפט של המלוכה שנקרא "שערייה". אבא שלי ידע ערבית שוטפת וגם לא מעט מהספר הקדוש למוסלמים ומצוותיו, שהגויים חייבים לקיימם במלואם.

עקב שליטתו בשפה היו לו קשרים הדוקים בבית המלוכה וכיבדו אתו על פעילותו בקהילה, שנותנת מענה בדרך כלל חיובי לדרישות בית המלוכה. אם זה על ידי בוררות או עסקת טיעון. זאת אומרת, אסור בתכלית האיסור לענות יתום או יתומים לפי דתם בקוראן.

לדודתי, היו 2 ילדים, בת ובן בגילאי 5 ו- 7. והוריהם נפטרו. אבי, שהיה מוכר בבית המלוכה, ידע את החוק שהם אמורים להתאסלם עקב יתמותם. הוא עשה הכל כדי שדבר זה לא יקרה, הוא ביקש משפט על כך שגיסתו לפני פטירתה התחתנה איתו וחייבה אותו לדאוג לשני ילדיה עד מותו. ומאחר שבתימן היה התר לשאת כמה נשים, לכן אבי "נשא" אותה לאישה (פיברק כתובה). הוא אמר בבית המלוכה שהוא לא מוכן לוותר על הילדים כי הם שלו בכל צורה. ולמרות שהיו לו קשרים בבית המלוכה, אמרו לו שאם הוא רוצה לעלות לארץ, הוא חייב להשאיר את הילדים של גיסתו בכפר.

ניתנה לו אפשרות לפנות לבית הדין הגבוה יותר בתימן ולהגיש ערעור לביטול ההחלטה של בית המלוכה המחוזי. בינתיים, נגזר עליו מאסר עד לבירור העניין, במשך חודשיים. זאת כאשר מכל הכפר עלו לארץ מלבד 2 משפחות – אבי, אימי והילדים ואח של אימי.

לאחר חודשיים הערעור התקבל והורשנו לעלות לארץ הקודש.

את ביתי וכל הדברים והרכוש נאלצנו להשאיר בידי בית המלוכה, לעומת אחרים שמכרו את דבריהם במינימום עלויות.

הדרך לארץ לא הייתה קלה, הלכנו ברגל, חלקנו היו עם חומרים, בעיקר הילדים והחולים. נאלצנו לעבור טלטלות עם מעט מזון ומים. לאורך כל הדרך לנו באכסניות (מלון דרך) של ערבים, בתנאים קשים (על ריצפה, עם אותם בגדים איתם עלינו ושמיכות..). בדרכים היו מחסומים רבים עם שודדים שהתנכלו וביקשו תשלום מאנשים רבים, לכל אדם כדי לעבור לדרך הבאה.

בסופו של דבר, הגענו למקום שנקרא "חשאן", שהיה מחנה עולים שם הגיעו מכל צפון תימן למחנה הזה ומשם עלינו על מטוסים שהטיסו אותנו לארץ ישראל בחסות הסוכנות היהודית.

בהגיענו לארץ, שובצנו בכל גבולות ארץ ישראל (במושבים) כעובדים שהועסקו בסלילת כבישים, חקלאות, גידול צאן ובקר, לאחר הכרזת המדינה. דבר שהביא להתרעמות כל הערבים שגרים באזור הארץ שנקראו "פדאונים" (מחבלים) שהתנכלו לכל היהודים שהתיישבו בכל גבולות הארץ, שוד של פירות, גניבות של ציוד חקלאי ובמקרים מסוימים גם הרג.

ניתן לציין, שהתימנים שהגיעו מתימן היו עם הרבה בעיות רפואיות למשל: מחלות עור, מחלות עיניים, דיזינטריה… חלק מהם שרדו וחלק מתו בגלל המחלות. השורדים שרדו בזכות הטיפול של ישראל.

אחת הפרשות הכואבות ביותר שהיתה היא היעלמות של ילדים תימנים שאושפזו עקב מחלות בבתי חולים, תינוקות, בגלל היעדר טיפול נאות מההורים. אך כשבאו ההורים לקחת את ילדיהם, מרבית מהילדים נעלמו ולא היה מענה לשום גורם בטענה שהם נפטרו. גם כאשר ההורים ביקשו לראות את הקבר הם נענו בתשובות סתמיות ולא נכונות.

במהלך כל חייהם, ההורים לא שכחו את ילדיהם וניסו לבקש ועדות חקירה ולדעת מה קרה עם כל הילדים. במקרים בודדים התגלו הילדים אצל משפחות מאמצות (בארץ או בחו"ל), חלק מההורים יצרו קשר עם ילדיהם האבודים ולילדים אלו הייתה דילמה ומבוכה משום שהם לא ידעו שהם מאומצים, וכאשר נודע להם היו בדילמה איך להמשיך את הקשר עם ההורים הביולוגים כי ההורים המאמצים נתנו את כל כולם כדי להביא את הילדים להישגים בעלי תארים שונים ולקדמה בחייהם.

להורים הביולוגיים אשר היו במצב כלכלי לא טוב שלא יכלו לתת את התנופה לאותו ילד ש"התגלה" ולכן הילדים המשיכו עם ההורים המאמצים אך דאגו תמיד להיות בקשר עם ההורים הביולוגים שמתבטא בביקורים,שליחת מתנות להורים ואפילו אם הילדים הגיעו להכנסה רבה גם שלחו סיוע למשפחה שמצבה הכלכלי קשה,

וכמובן באירועים או במציאת בן הזוג הם הזמינו את הוריהם הביולוגיים והמאמצים לאירוע כדי לחגוג את השמחה יחד. בהמשך השנים, כאשר הילדים שמצאו זיווג והולידו ילדים הבנים "האבודים" דאגו לקשר את הנכדים עם ההורים הביולוגים והמאמצים.

התאקלמות בארץ

בראשית ההתאקלמות שלנו, היה חשוב לנו לדבר בעברית נקייה זאת ולמרות ששפת התנ"ך המקורית, שבמשך כל הדורות השתמשנו בה, עוד כשגרנו בתימן, הנקראת בשפה "שפת הקודש". לאחר מכן ,ניסינו לרכוש מקצועות כלשהם למי שלא היה, על מנת להתפרנס בכבוד ומאחר והתימנים היו אנשי עבודה, וכמו שכתוב בתורתנו הקדושה "בזיעת אפך תאכל לחם" משמעות=תורה ועבודה.

מרבית התימנים אשר רכשו מקצועות בתימן כמו צורפות, חייטות, סנדלרות, כדרות, עיבוד עורות של בהמות ומסגרות. הערבים היו עובדי אדמה לעומת היהודים אשר היו עובדי עסקים.

התנהלות המסחר:

בארץ כולם היו מקבלים תלושים בצורה שווה, גם העובדים וגם המובטלים היו מקבלים למשל תלושים שווים ללחם, בשר וכו'… אך אם היית עוב,ד הכסף שלך היה הולך אלייך ולא היית צריך לתת לסוכנות אותו. כולם קיבלו דברים בצורה שווה ואף אחד לא התלונן. בתימן היו אנשים שרעבו ללחם, שהיה להם חם וקשה ועצוב. בישראל לעומת זו, כולם קיבלו אוכל וביגוד. דאגו לכולם מהסוכנות היהודית. חשוב לציין גם שהאוכל היה מתקבל לפי מספר הנפשות. אם הייתה משפחה עם 9 נפשות הם היו מקבלים יותר אוכל מאשר משפחה עם 4 נפשות.

עוד חשוב לציין, שבשנים הראשונות כמעט ולא עבדו, וגם אלו שהיה להם מקצועות בתימן (למשל הדלקת אש) היו צריכים ללמוד מחדש להדליק אש כי בתימן נניח, היו מדליקים אש בעזרת מפוח ובישראל הייתה שיטה אחרת. כך שבגלל שהיה צריך גם ללמד אותם, לא כולם קיבלו את הסכום השווה עבור העבודה. היו "לומדים" לכן קיבלו משהו למחייה.

לאחר שרכשו את המקצועות וקיבלו מיומנות מקצועית ברמה והספק (לפי כמה דברים אתה יכול לייצר ביום, לפי זה גם נקבע התשלום), עברו מבחני ייצור. בארץ ההורים ניסו להעביר לילדיהם את המיקצעות כמו בתימן, אבל, בברוצת השנים, לאחר שהילדים למדו בבתי ספר וסיימו בהצלחה את לימודיהם, מי יותר ומי פחות, הממשלה דאגה לשלוח אותם למקצועות שונים, דבר שייתן להם להתאקלם ולפרנס את משפחותיהם, אם וכאשר יהיו נשואים ושיבוצם בעבודה לפי דרשת המשק והמדינה.

הניסיון הרב שרכשו היותם בעלי מקצועות, נתן להם קרש קפיצה לפתוח עסקים באופן פרטי כעצמאיים או כשותפים בחברות ייצור מכל הסוגים. תרומתם לפיתוח המדינה שכלכלתה הלכה והתעצמה. עד כי כמעט לא צרכה לקבל תרומות ממדינות אחרות.

כמו כן, הצעירים האלו לקחו חלק נכבד בביטחון המדינה, כמו התגייסות לצה"ל ליחידות קרביות ומובחרות ויחידות פיקוד ומטה.

ההשכלה והעבודה:

ניתנה להם אפשרות גם ללמוד באוניברסיטאות, טכניון, תעשייה אווירית וכל הטכנולוגיה של הארץ ובמרביתם הגיעו להישגים מאוד מרשימים ומכבדים.

כגון: עורכי דין, משפטנים, מורים,תעשיינים, דוקטורים, פרופסורים, עיתונאים, שדרנים אשר נתנו כוח עבודה עצום ומענה לכל דורש במקצועות שלמד ופרנסתו האישית.

מפורסמים:

זמרים שצצו מתוך קהילת תימן, כמו: שושנה דמארי, יפה ירקוני, חיים משה, זוהר ארגוב….

גם בתחום התאטרון (הבימה), למשל: משפחת צנעני וכו'..

בתחום הספורט: כדורגלנים, כדורסלנים, שייטים, שחיינים, שחמט, טניסאים, אצנים, ג'ודאים.

לסיכום, עוצמת מדינת ישראל בנושא הצה"לי, הפליאה המון מדינות בהתפתחותה של המדינה ושל צהל עד כי מדינות רבות החלו להתעניין בטכניקה של מדינת ישראל ובעיקר בעוצמתו של חייל האוויר הישראלי שהוכח ללא כל ספק במלחמת 6 הימים את עוצמתו הגדולה מול כל צבא מדינות ערב.

צבאו וחיל האוויר שלו ניתנה מכה ניצחת והרתיעו את כל מדינות ערב הסובבים את המדינה, שזהו אחד הצבאות הגדולים בעולם.

מדינת ישראל יודעת לפתח טכנולוגיה מול כל איום שבא מכל מדינות ערב הסובבים את המדינה ושנותן מענה לכל התפתחות שיכולה לפגוע במדינה.

נושא החקלאות:

בנושא החקלאות המדינה מובילה לא פחות משאר מדינות העולם, עד כי מדינות נחלשות מבקשות סיוע והדרכה מהמדינה. יש לציין שכל הגידולים בארץ הם ברמה טובה, בטוב טעם וכמעט שאנו לא צריכים לייבא למעט 7 שנות הבצורת. כמו שרשום בתורה שלנו "ארץ זבת חלב ודבש" שהתברכה בשבעת המינים.

תודה לאלוקים שנתן ברכה ותפילה לעם היהודי, שחזר מהגלות לארץ הקודש המובטחת, על ידי אלוקים ו- 3 האבות. יהדותם ואמונתם באלוקים לא השתנתה מזה דורות. היסטוריה של העם היהודי הייתה ונשארה אלפי שנים, עם שלא נכחד.

ולכן, אמונתם באלוהי ישראל (גם אלוהי כל העמים מאז הבריאה) והבחירה בעם היהודי "הנבחר" עקב קבלתם את תורת השם במעמד הר סיני.

לאחר הניסים והנפלאות שנעשו להם במצרים להוצאתם מעבדות לחירות ועד עצם היום העם היהודי ממשיך בקיום התורה שקיבלו על כל מרכיביה.

הסטטוס המשפחתי שלי – כיום

יוסף נשוי מיוני 75' לשרה סעדיה, נולדו להם 3 בנות ובן, הבן הבכור ששמו-תומר, הבת השנייה ששמה-שולמית, הבת השלישית ששמה-דקלה והבת הרביעית ששמה-עינת.

בתחילת נישואינו גרנו בראש העין כשנתיים, עבדתי בתור שירות בצבא קבע, בשנת 1777, עברנו לגור בפתח תקווה בשעריה.

במהלך שירותי, הוצע לי לשרת במקומות שנקראו בזמנו יחידות שדה – שקד, שזה נותן תוספת למשכורת באחוזים גבוהים מאלה שמשרתים במרכז הארץ. מאחר ורציתי שמשפחתי יחיו ברווחה החלטתי לקבל את ההצעה. רציתי שאשתי לא תעבוד ותוכל לגדל את ילדיי בחום ואהבה, משהו שאני לא קיבלתי כשהייתי קטן.

הייתי מגיע הביתה פעם ב- 3 שבועות ואז הייתי קונה דברים טובים, למעט הדברים הבסיסיים כמו לחם, חלב וביצים אותם אשתי הייתה קונה מידי יום.

בהמשך, בני הגיע למצוות וחגגנו לו בר מצווש, גם לבנות בהגיען למצוות חגגנו במסיבה גדולה. לא חסכתי מילדיי שום דבר,ההשכלה שלהם הייתה מטרה עבורי והייתי מוכן להשקיע הכל.

כולם שירתו בצבא – תומר- ביחידה קרבית, שולמית- שיננית בצה"ל, דקלה- במודיעין- פקידה ראשית, עינת- פקידה בכירה בנושא סיוע למשפחות שכולות. לאחר השירות הצבאי שולמית ודקלה יצאו לטיול לארה"ב כאשר בכוונתם היה לשוב ארצה אך החליטו לבסוף לגור בארה"ב ולהקים שם משפחה.

כיום לאחר שיחרורם כל אחד עובד במשהו שונה, תומר- בעיריית פתח תקווה- כמנהל חשבונות, שולמית- נכנסה לאולפנה ושודכה לבחור ישיבה, התחתנה בארה"ב, יש לה 6 ילדים – 3 בנות ו- 3 בנים, והיא מורה בבי"ס יהודי-תיכון. בעלה מורה גם כן.

דקלה- הכירה בחור בארה"ב, התחתנה נולדו לה בן ובת. בעלה מנהל מוסך ודקלה פקידה בסוכנות נסיעות.

עינת- לאחר סיום הצבא עברה קורס של ניהול משאבי אנוש והחליטה שהיא הולכת ללמוד באוניברסיטה במשך שלוש שנים מנהל עסקים. כיום, היא מנהלת בכירה בתוך חברה של מסחר לחו"ל. נשואה ללא ילדים.

אנחנו מקפידים לבקר את המשפחה בארה"ב והם מרבים לבקר אותנו. אנחנו נוסעים אחת לשנתיים אלא אם כן יש אירוע ואז אנחנו נוסעים כשצריך.

שולמית באה לבקר אחת לשנתיים לבד. בעלה של שולמית בא פעם בשנה כדי לקנות אתרוגים לסוכות אז לפעמים הוא מביא איתו נכד.

כיום, אני גמלאי. אני מעסיק את עצמי בהרבה תחומים, למשל לימוד אנגלית, מחשבים, דרמה. נמצא במפגשים עם חברים מהילדות שיש שם הרצאות, חוג ריקוד, ערבי בינגו, מסיבות. גם התנדבות בקהילה. חוגי ספורט.

 קישור לסיפור: השליח בא מארץ ישראל עם אגרת של הסוכנות היהודית

הזוית האישית

נקודת המבט שלי – מאיה: בהתחלה כשקיבלתי לעבוד עם יוסף, מיד ידעתי שזה יעבוד, שנינו מתעניינים באותם נושאים (אוכל, דרמה, מעורבות חברתית וכו'..). במהלך העבודה גיליתי שאפשר ליייצר אינטרקציה, שיח וקשר עם בן אדם שגדול ממני בכמה עשורים וסיפור חייו שונה משלי. נהניתי לעבור את התהליך איתו וזו חוויה שמעולם לא חוויתי וכנראה גם לא אחווה והיא מיוחדת עבורי.