מאגר סיפורי מורשת

שמי טליה מיכאלי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, מעורבות חברתית, אני מביאה את סיפורם של סבא רבא וסבתא רבתא שלי, שעלו לישראל מטורקיה.

סבא רבא שלי נולד בטורקיה בשנת 1940 לסבא היה בבית כבר אח גדול בן שנתיים. אמא שלו מרים הייתה עקרת בית, ואילו אביו היה בצבא, הוא ניגן בתזמורת וניגן על טרומבון.

הוא סיפר שהמשפחה הייתה מתלווה לאבא כשנסע לנגן בבסיס הצבאי. הוא זוכר שבאחת מהנסיעות, המים שהם שתו היו מזוהמים ואביו של סבא חלה בצהבת שחורה. בעקבות המלחה הוא שוחרר מהצבא ושכב חולה בבית במשך כשנה וחצי עד שנפטר מהמחלה הקשה. הוא הותיר את אשתו אלמנה לגדל את סבא שהיה בן ארבע ואת אחיו בן שש, שניהם, יתומים מאב.

התמונה הזאת צולמה בחתונה של סבתא רבתא וסבא רבא שלי. סבא התחתן בגיל 17 וסבתא הייתה יותר גדולה ממנו בשנתיים (19). הייתה שם אהבה גדולה שעד היום בגיל 80 עדיין קיימת וכמו שאומרים – אין על האהבה של פעם.

 סבא רבא וסבתא רבתא ביום נישואיהם

לאחר שיקולים רבים, אמו סבתא מרים החליטה לעלות לארץ ישראל. בשנת 1949, אמו של סבא רבא ארזה מזוודה ואת שני בניה ועלתה לארץ ישראל, שיכנו אותם בפרדסיה. הם גרו שם באוהלם שנה שלמה עד, שהעבירו אותם להרצליה והם קיבלו דירת חדר מעמידר.

סבי החל לעבוד וללמוד בשיעורי ערב. כך הוא כשנתיים בבית הספר זרם העובדים. לאחר מכן סבי יצא ללמוד מנהל עבודה, קבלן בניין.

בגיל שבע עשרה הוא התחתן עם ויקטוריה, והחל לעבוד כקבלן בניין ומאז, בנה הרבה בניינים חלקם חשובים כמו – מגדל האישפוז על שם האריסין (בית החולים איכילוב) והרבה בניינים ברמת אביב ועוד.

בגיל שבעים סבא רבא שלי פרש מכל העבודות.

הזוית האישית

טליה מיכאלי: התמונה הזאת היא מאחד הביקורים שלי אצל סבא וסבתא רבא. תיעדנו תמונה שלנו יחד לאחר שהקורונה קצת נרגעה. התקשרתי אליהם כי נורא התגעגעתי הגעתי אליהם. עשיתי להם קניות, ישבתי איתם, אכלנו, דיברנו. סבתא הכינה לי את האוכל שאני הכי אוהבת שהיא מכינה לי והוא בורקס טורקי.