מאגר סיפורי מורשת

שמי לני גלזר אבל נולדתי כ-הליין רוז, בלונדון בסוף אוגוסט 1947.להוריי קראו סופי קיי וסיריל רוז.

 

 

אבי התגייס לצבא הבריטי בהתחלת מלחמת העולם השנייה, שמו המלא היה רוזנברג אך הוא קיצר לרוז בגלל הפחד ליפול בשבי הגרמנים הנאצים שידעו שרוזנברג זה שם יהודי. אחריי נולדו עוד אחות ואח, שם האחות רוזלינד ושם האח-סיימון. להורים של אבי קראו סולומון והנרייטה רוזנברג.          

להורים של אימי קראו אליחיים ורוזה קרשנבאום  (עץ הדובדבן).

 

 

נולדתי בבית החולים הגרמני בהאקני (hackney). בגיל שלוש עברתי לשורדיץ (shorditch) שבמרכז לונדון.

 

 

אחרי מלחמת העולם השנייה לונדון הייתה מלאה בהריסות מההפגזות (הבליץ) ההריסות היו הסביבה שלי, שם שיחקתי. מזרח לונדון היה תמיד אזור של מהגרים. ליפני מאה שנה הגיעו יהודים רבים שברחו מפוגרומים.למדתי באותו בית ספר של אימי ב- shorditch ופעם בשבוע בחדר. החברות הכי טובות שלי היו רותי והתאומות לינדה וקרול. בגיל 10 עברתי לגור מעל חנות הספרות של ההורים באמצע שוק גדול (walthamstow). הייתי עוזרת להורים בסופיי שבוע בסלון, עורכת קניות מכינה אוכל ומטפלת באחיי… היה לילדים ברור שחייבים לעזור להורים בפרנסתם.  

 

 

בבית הספר החדש היו 400 תלמידים ומתוכם רק 3 יהודיות, ההורים דאגו שאין לי חברים יהודיים והחליטו שאני יצטרף לתנועת הנוער היהודית הבונים.פעם בשבוע נסעתי לבד לאזור מאוכלס יהודים שם היה הקן של התנועה. הבונים הייתה תנועה ציונית וסוסיאליסטי.  התנועה הפכה להיות מרכז חיי: חברים טובים, טיולים בטבע, קומזיצים, מחנות קיץ, ריקודי עם, שירים בעברית…

 

למדנו על ישראל: ציונות, על הקיבוצים ועל חיי שיתוף. בגיל 16 החלטתי שיום אחד אני יעלה לארץ. בינתיים

הייתי צריכה ללמוד מקצוע אז למדתי אופנה ועיצוב במכללת לימודי האפנה של לונדון (the london school of fashion) עד גיל 18 ועבדתי שנה באופנה. בער לי כבר להגיע לארץ… במסגרת תנועת הבונים נשלחתי עם עוד 12 חברים למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים 1966-1967. באו למכון פעילי תנועות נוער מכל העולם.

 

במכון למדנו יהדות, גיאוגרפיה של ארץ ישראל, היסטוריה של העם היהודי בתפוצות וגם נוספו לזה ריקודי עם, שירה, טיולים והתנדבות. כל בוקר נתנו לנו שעורי עברית באולפן. אחרי חצי שנה בירושלים הקבוצה הגיעה לקיבוץ עמיעד שבגליל העליון. בקיבוץ עבדנו בכל ענפי המשק, ואני עבדתי בבתי ילדים.

 

בתאריך 6 ליוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. עמיעד הייתה ממוקמת על יד הגבול הסורי. אנחנו ראינו את צה"ל עולה לגולן… היינו עולים לסילו ומשם ראינו את כל הגולן באש מהפגזות המטוסים של חייל האוויר… רצינו להישאר בארץ אך התנועה ביקשה שנחזור לאנגליה לספר על חוויות המלחמה לחניכים במחנות הקיץ.

 

ביולי 1967 חזרנו לאנגליה להדריך. הצטרפתי לגרעין לקיבוץ עמיעד ונשלחתי להכשרה בחוות david eder farm. זה היה המרכז של הפעילויות בתנועה. כל יום בישלתי ל-25 חברים. זה היה קיבוץ לכל דבר, לא תמיד קל!

 

שנה לאחר מכן הייתי ראש בקן של צפון לונדון. גרתי בבית סטודנטים עם חברים מהתנועה. לונדון בשנות השישים הייתה מקום מעניין וסוער…  בתאריך 19 באוקטובר 1969 עליתי ארצה והגעתי לקיבוץ עמיעד. נישארתי בקיבוץ שנה ולאחר מכן עזבתי כי לא היו מספיק רווקים. הגעתי לתל אביב ומצאתי עבודה בתור מעצבת אופנה. גרתי שנתיים בגבעתיים ושם פגשתי את ישראל בעלי לעתיד… 

 

 

בילינו את ירח הדבש בלונדון ואחרי שבועיים אחותי התחתנה.

 

כשחזרנו קנינו דירה ברחובות. בתי הבכורה גילאת (אמא של נעמה) נולדה בשנת 1973

 

כשגילאת הייתה בת חמישה חדשים פרצה מלחמת יום כיפור וישראל התגייס לצבא למשך שלושה חדשים.

בשנת 1975 עבנו למושב פצאל בבקעת הירדן. ישראל גידל ירקות ופירות ואני עבדתי בגני ילדים. 

בשנת 1976 נולד רועי.  

                           

פצאל היה מושב חדש בשטחים מצפון ליריחו, תנאי מזג האוויר היו קיצוניים וקשים. לאחר ארבע שנים המושב שקע בחובות עקב אינפלציה גבוהה ובצער רב החלטנו לחזור לרחובות.  ב-1979 נסענו לאנגליה וקנינו בית. הילדים למדו בבית ספר יהודי ורכשנו חברים חדשים. כך התקרבנו שוב למשפחה. למרות זאת התגעגתי לארץ ולאחר שלוש שנים הודעתי לישראל "חוזרים הביתה". בשנת 1983 חזרנו לרחובות. לרוע המזל ישראל עבר תאונת עבודה ונפצע קשה… אני הייתי בהריון עם בתי יעל. לאט לאט ישראל השתקם וחזר לעבוד. בשנת 1984 יעל נולדה.

 

 

ישראל רצה לעבור לקיבוץ ולבסוף עברנו לקיבוץ מפלסים על יד שדרות ב-1985. זאת הייתה תקופה מאושרת. ישראל עבד בחקלאות ובמפעל למטבחים, ואני עבדתי בגני ילדים ובחדר אוכל. פעם בשבוע לימדתי אופנה בבית הספר שער הנגב, וכמו בפצאל הקיבוץ שקע בחובות והחלטנו לחזור לרחובות. חיפשנו מושב בסביבה ומצאנו משק בבית אלעזרי…

 

בהתחלה המושב לא היה מפותח: בלי כבישים מסודרים, בלי מדרכות ותאורה, בלי מוסדי חינוך ובלי מגרשי משחקים…  בכל זאת ראינו פוטנציאל במקום ואוכלוסיה טובה… לאחר שנים של נדודים מצאנו את המושב המתאים למשפחה…  אנחנו גאים בהתפתחות המושב ושמחים שגם הנכדים נהנים מאיכות החיים.

הגענו הביתה! "

 

פצאל: "פצאל היא התנחלות ומושב עובדים שיתופי בבקעת פצאל אשר בבקעת הירדן השייכת למועצה אזורית בקעת הירדן. המושב יושב קרוב למוצא נחל פצאל וניזון ממי עינות פצאל הנובעים בנחל. אדמת בקעת פצאל היא אדמת סחף פוריה המאפשרת גידולים חקלאיים. במושב מגדלים בעיקר תמרים, פלפלים וענבים. בעיקר ידוע בענביו המובחרים וזאת בעיקר בשל מזג האוויר החם, שבעקבותיו הענבים מבשילים מוקדם". ויקיפדיה

תשע"ו