מאגר סיפורי מורשת

שם האב: יוסף

שם האם: לאה

נשואה ליואל

זיכרונות ילדות

בית הוריי- נולדתי במושבה החקלאית פרדס חנה ב- 28.05.1935. אבי עלה ארצה מפולין בהיותו בן 15, בשנות ה-20 של המאה הקודמת. הוריו נשארו בפולין ונספו במהלך מלחמת העולם השנייה.

עם עלייתו ארצה החל ללמוד ובמקביל התגייס לכוח השמירה היהודי שפעל במסגרת המשטרה הבריטית בארץ ישראל בתקופת המנדט, אנשי כוח השמירה, נקראו "נוטרים", לאחר מכן שירת אבי ב"הגנה". כל חייו עסק בביטחון ועבד קשה.

הוריה של אִמי, סבתי חיה וסבי יהושע עלו ארצה מפולין בשנת 1935 עם ששת ילדיהם, בהיותם כבני 50. בארץ כבר המתינו להם שלושת ילדיהם הבוגרים, ביניהם אמי. הם מכרו את כל רכושם, ויתרו על מעמד וחברה מוכרת ועשו צעד אמיץ אל עתיד לא ידוע.

סופר לי שסבי, היה סוחר בהמות בפולין וסבתי הייתה כובענית. הם התגוררו עמנו בבית והיינו הילדים היחידים במושבה שהיו להם סבא וסבתא, היה בכך משהו מיוחד ואולי אף מושא לקנאה. באותם ימים לא היה אולפן או מרכז קליטה ולכן לא התאפשר להם ללמוד עברית ולמצוא עבודה. בארץ עסקה סבתי בהתנדבות בארגון בשם "יצר", ששם לו למטרה לסייע לעולים חדשים מפולין.

למרות אי-ידיעת השפה, סבא יהושע מצא דרך לשחק איתנו ואחד המשחקים המשותפים שהיו חביבים עליו ועלינו, היה משחק הדומינו שלא הצריך דיבורים.

אִמי הייתה עקרת בית. היא טיפלה בבית, בישלה אוכל טעים, כיבסה, ניקתה, עבדה בשדה ודאגה לילדיה. היא הרשתה לנו לשחק, לטייל ועודדה אותנו ללכת לחוגים ולהשתתף בפעילויות חברתיות ובתנועת הצופים.

זכור לי שנהגנו להשכיר את אחד החדרים בביתנו תמורת תשלום.

החיים במושבה- למדתי בבית הספר העממי והתיכון בפרדס חנה. בית הספר התיכון החקלאי הוקם על-ידי התאחדות האיכרים בשנת 1935,זו השנה בה נולדתי,ונקרא על שם הברון רוטשילד שנפטר באותה שנה.

בית הספר היה ראשון בתי הספר החקלאיים אשר כלל בתוכנית הלימודים שלו לימודים עיוניים מלאים לקראת תעודת בגרות.

מרבית המורים בבתי הספר במושבה, היו מורים טובים. זכורה לי במיוחד מורה אחת בעלת שאר רוח, הייתה זו אישה צעירה שלא הסתפקה בלימודים בכיתה. היא נהגה לצאת איתנו לשדה לראות צמחים. גם המנהל הקדיש לתלמידים מזמנו וסיפר על ארצות רחוקות ועל נפלאות הג'ונגלים והפירות הטרופיים הצומחים בהם.

כך למשל הדגים לנו בתנועות ידיים את אופן חיתוכו של פרי עץ הקוקוס וגמיעת חלב אגוז הקוקוס מתוכו. מבין החגיגות שנערכו בבית הספר זכורות לי בעיקר חגיגות חג החנוכה. כל הכיתות נטלו חלק בהופעות וההורים קנו כרטיסים לאירוע. את הכסף שנגבה הייתה הנהלת בית הספר מעבירה כתרומה לנזקקים.

כאמור הייתי פעילה בצופים. אחד השכנים הרשה לנו לבנות בחצר ביתו צריף אשר היה למקום המפגש שלנו. כל ערב שישי היינו נפגשים עם חברים ומשחקים. יצאנו לטיולים מידי שבוע ומדי פעם נפגשנו גם עם צופים מעפולה ומבנימינה וקיימנו עמם פעולות משותפות, במפגשים הללו למדנו את ההיסטוריה של תנועת הצופים העולמית.

אני שומרת על קשר עם חברי מהימים ההם. ברצוני לציין כי החיים במושבה הם חוויה שמשלבת טבע, טיולים, משחקים בשדות והרבה חופש.

עד שפרצה מלחמת השחרור היו הבריטים חלק מהנוף האנושי בסביבת מגורינו. בזמן המנדט הבריטי שכנו המושבות פרדס חנה וכרכור בלב מתחם ענק של מחנות צבאיים בריטיים, אשר שריד להם נותר במחנה 80.

כשפרצה המלחמה הייתי כבת 12, איני זוכרת אירועים מיוחדים הקשורים במלחמה מלבד העובדה המצערת שאבי נפצע במהלכה. לאחר שהמלחמה הסתיימה הייתה שמחה גדולה בקרב אנשי המושבה והיישוב היהודי בארץ. יתרה מזאת, הייתה בפרדס חנה תחושת גאווה והתרוממות נפש על הניצחון שהושג הודות לתרומתם של אנשי המושבה ששירתו ב"הגנה".

אחרי המלחמה הגיעו למושבה הרבה משפחות של עולים חדשים אשר שוכנו במחנות עולים בפאתי היישוב. המבנים בהם שוכנו העולים היו חלק ממחנות הצבא הבריטי, אשר נשארו על תילם הודות לעבודת שכנוע נמרצת של אנשי ה"הגנה" שפעלו לשם כך אצל השלטונות הבריטיים, טרם עזיבתם של אלה את הארץ. מאוחר יותר כשגלי העלייה התגברו הוקמו סביב מחנות העולים הללו מעברות של צריפים ואוהלים. מרבית ילדי העולים החדשים למדו עמנו בבית הספר‏.

עזיבת בית ההורים

הגיוס לצה"ל- התגייסתי לצה"ל ב-31.8.1954 בהיותי בת 19 ושובצתי לחיל האוויר. לאחר הטירונות עברתי קורס קשר ובעקבותיו שימשתי בתפקיד של מפענחת כתבי סתר, בהמשך הייתי קשרית במלחמת סיני שפרצה בשנת 1956. השתחררתי בדרגת סמלת.

לימודים ונישואים- לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי למדתי ביולוגיה באוניברסיטה. אחת מחברותי הירושלמיות הכירה לי את יואל כשרציתי לשכור לעצמי חדר. ההיכרות עמו הובילה לנישואים.

נישאנו ב-23.2.1961 בתל אביב. סיפור החתונה שלנו לווה בחילוקי דעות עם הורינו. מלכתחילה לא היינו מעוניינים בהזמנת אורחים רבים, אך נאלצנו להיכנע לרצון הורינו ולכן הוזמנו לחתונה כל בני המשפחה וקרואים נוספים. מספר ימים לפני האירוע עלה האולם בו התעתדנו להינשא באש. עשינו מאמצים כבירים, אך לא הצלחנו למצוא אולם חלופי. לבסוף קיבלנו את הצעתו של הרב להתחתן בבית הכנסת שלו, ואחרי החתונה הזמנו את כולם לארוחת ערב.

יואל עבד כמהנדס-יועץ למפעלים באזור המרכז, הוא סיים את לימודיו בתחום"הנדסת ייצור וייעול", ובשמם העדכני כיום "לימודי תעשייה וניהול". בעוד הוא נוסע לעבוד בתל-אביב, המשכתי אני בלימודי. הייתי תלמידה טובה וצברתי שני תארים בביולוגיה.

עד היום אני זוכרת שקינאתי בתלמידים אשר למדו את מקצועות מדעי הרוח, זאת מפני שהייתה להם תוכנית לימודים מעניינת וקלה הרבה יותר.

המעבר לרמת-גן- בשל עבודתו של יואל וקשיי הנגישות מהבירה למרכז הארץ, עזבנו את ירושלים בשנת 1964 ועברנו להתגורר ברמת-גן. באותם ימים מרבית הכבישים טרם נסללו ועל מנת להגיע לתל-אביב היה עלינו לעבור דרך חולות ולנסוע במשך שעה ארוכה.

עם סיום לימודי באוניברסיטה, התחלתי לחפש עבודה. קיבלתי המלצה מחברה על מעבדה מסוימת והתקבלתי לעבודה במקום. עבדתי שם במשך 37 שנים. במהלך השנים התקדמתי. עברתי מביולוגיה מולקולארית לתחום פיתוח ומחקר ועבדתי עם חברות רבות. אהבתי את מקום עבודתי, היו לי תנאים טובים, הייתה לי עבודה מעניינת ומעלי כיהן מנהל נחמד.

הקמת משפחה- שלושת ילדינו נולדו להורים עובדים. עבדנו בחצי משרה והייתה לנו גם מטפלת טובה שסייעה לנו בטיפול בילדים. עם זאת תרם כל אחד מאיתנו לעבודות הבית ולטיפול בילדים. הייתה בינינו הרמוניה וחלוקה שווה בנטל היומיומי.

ראשונה נולדה ענת, היום היא אימא לשלושה ועובדת כרואת חשבון, אחריה נולד רני, אב לשניים, ואחריו נולד בן הזקונים שלנו, ניר, אב לארבעה.

הילדים למדו בבית הספר "ניצנים", היו להם חברים לבילויים משותפים בשעות שאחרי הלימודים, וגם הם, כמוני, היו בתנועת הצופים.

הקשר שלנו עם הילדים הוא קשר הדוק, אנו נפגשים לעיתים קרובות, ולשמחתי גם הקשר בין הילדים מצוין. מלבד זאת אנו נפגשים גם עם המשפחה המורחבת באירועים משפחתיים.

אנו מקפידים לחגוג את תאריך הנישואין שלנו בשהייה במלון בים המלח, ובימי הולדת אנו נוסעים לשלושה ימים לנפוש בצימר. מלבד זאת, אנו מבלים מספר ימים בשנה עם הנכדים הגדולים בבית הנוסף שלנו בקיסריה והולכים איתם לים.

עלי להודות כי לא חוויתי אירועים קשים או עצובים בחיי ואני שמחה על כך. עם זאת מותה של אמי האהובה היה עבורי בבחינת אובדן קשה. היא נפטרה בהיותה בת 90 והפרידה ממנה ציערה אותי מאוד.

מאז שיצאתי לגמלאות אני מבלה ככל הניתן עם ילדי ונכדי, חיי זורמים על מי מנוחות ואני עסוקה בענייני היום ובתחביבים שונים, כמו ציור, פיסול החומר, תיאטרון וספורט.

מוטו- החיים יפים. 

את הסיפור ניתן לקרוא גם בפורטל עיריית רמת גן