מאגר סיפורי מורשת

בית אבא ואימא – כך זה היה פעם

נולדתי בפלסטינה א"י בעיר חיפה בשנת 1947 כחצי שנה לפני קום המדינה להורי מנחם וגרטה שמידט. אני הבת השלישית, אבל בעצם השנייה מאחר ואחותי השנייה נפטרה יומיים לאחר הלידה. אמרו שנולדה עם מום בלב, אבל אף פעם לא היינו בטוחים שזה באמת מה שקרה. בימים ההם טרום מדינה כך היו פני הדברים לא ממש חקרו ובדקו כל מקרה לגופו. אחותי רות, רותי, הייתה גדולה ממני בשבע וחצי שנים, שזה המון.

גרנו בהדר ברחוב קסל 7, רחוב קטן שהיו בו כעשרה בתים. כמה בתים הלאה באותו רחוב גרה חברתי חנה בן-ארי שהייתה בת יחידה והיה לה כלב פודל גדול מאד שהיה ממש דבר יוצא דופן בתקופה ההיא. הרחוב שלנו נגמר בגן ציבורי קטן שקיים עד היום. גם הבית עדין עומד בדיוק כפי שטבוע בזכרוני. בבית היו ארבע  קומות, כמקובל אז בקומת הקרקע היו חנויות, סנדלר, ירקן ועוד חנות שאני לא זוכרת של מה.

הבית גבל בגדר של בית הספר הראלי בו התחלתי את לימודי. לבית הספר היינו נכנסים דרך פרצה בגדר. הדירה שלנו הייתה בדמי מפתח. זה סידור שבו השוכר משלם בתחילת השכירות סכום מאוד גבוה ואז מדי חודש סכום נמוך.  דרך של שכירות שהייתה מקובלת אז והיום כבר לא קיימת. בדירה היו שני חדרים, מסדרון שאז נקרא פרוזדור, מרפסת שאז נקראה בלקון, חדר אמבטיה שכלל אמבטיה, כיור ושירותים. ומטבח עם מרפסת קטנה.

הבית היה קטן אבל אז נראה לי גדול ומרווח. אחותי ואני גרנו בחדר אחד בו היו שתי מיטות וארון הבגדים והורי גרו בחדר השני בו הייתה ספה ושולחן אוכל. כל ערב היו פותחים את הספה מסדרים את המיטה, כדי שהורי יוכלו ללכת לישון ובבוקר שוב סוגרים, כדי לעשות מקלחת היה צריך להדליק את הבויילר שזה דוד שדרכו עברו מים שחוממו ע"י נפט.

מצבנו הכלכלי היה טוב יחסית לתקופה. לאבי הייתה חנות חשמל סיטונאית ברחוב מערב שבעיר התחתית בחיפה. מאוד אהבתי לבקר בחנות שהייתה קרובה לנמל ואפשר היה להתבונן באניות הגדולות שהגיעו לנמל לפרוק סחורה. בשבתות בחורף  נהגנו ללכת לטייל בכרמל, לאסוף אורניות, פטריות גדולות וצהובות שגדלות בחורשות אורנים. בערב אמי טיגנה אותם עם חביתה, מעדן אמיתי, הרבה יותר טעים מסושי. בקיץ נהגנו ללכת לים בדרך כלל לחוף בת גלים או לחוף כיאט שנקרא על שם ערבי לבנוני שהיה בעל השטח.

בחצר האחורית של הבתים ברחוב נהגו השכנים לגדל פטרוזיליה ושאר ירקות. אנחנו ילדי הרחוב מכל הגילאים התאספנו באחד החצרות ושחקנו כל מיני משחקים. או שהלכנו לגן הציבורי. מפעם לפעם היינו מרחיקים לגן הציבורי, גן בנימין, שבו היו נדנדות ברזל דמויי סוס עליהם מאד אהבתי להתנדנד קדימה ואחורה, הרגשתי כאילו אני דוהרת לקצה העולם.

ברחוב היו עוברים רוכלים ומציעים מרכולתם, תאנים שנמכרו על משקל או סברס. התאנים היו מתוקות כמו דבש והסברס היו מלאי קוצים אבל טעימים להפליא. ממול הייתה חנות מכולת שנקראה, צרכנייה שהייתה אז מילה חדשה, בה קנינו לחם ושאר צרכי הבית. כולם ברחוב ובחנויות הכירו אחד את השני ולכולם קראו גברת או אדון. היה כבוד גדול בין אנשים ואנחנו הילדים נשמרנו מאוד שלא להתחצף ולדבר לכולם בנימוס ודרך ארץ.

זכור לי שבמטבח שלנו על החרסינות היו תמיד מודבקים ניירות פרגמנט ששמשו לאריזת גבינה לבנה. גם אז נקראה הגבינה פרה ירוקה אך הייתה ארוזה בצורה מלבנית בנייר. כשהתרוקנה האריזה נהגנו לשטוף את הנייר ולהדביקו על החרסינה לייבוש ולמחרת שימש הנייר לאריזת הכריך לבית הספר. על השיש עמדו צנצנות לבן או לבנייה שזה כמו אשל רק הרבה הרבה יותר טעים. את הלבנייה היה צריך לאכול עם כפית ארוכה כי הצנצנת הייתה ארוכה וצרה, תמיד השארנו כפית שתיים בצנצנת ועל זה שפכנו חלב והשארנו בלילה על השיש להחמצה. למחרת הייתה לנו שוב צנצנת לבן או לבנייה. את פקקי הקרטון של הלבן והלבניה צבענו בהרבה צבעים תקענו במרכז קיסם מגפרור וכך ייצרנו סביבונים.

לא הייתה פרסומת של החתול הג'ינג'י דדי אבל מחזרנו אריזות. בגדים קבלנו בירושה, הצרו, הרחיבו, קיצרו, תפרו תוספות לא זרקו מאומה. בגד חדש היה ממש חגיגה. אני זוכרת שבת דודתי תמיד הייתה בודקת את הבגדים שלי מאחר וידעה שבשנה הבאה היא תקבל אותם.

בחורף 1950, ירד שלג בחיפה. מאורע חריג במיוחד. עלינו על הגג לצפות בשלג ואבא שלי הכין בובה גדולה מהשלג ותקע גזר במרכז הפרצוף כאף, על הראש שם כובע וסביב הצוואר קשר צעיף. הבובה או יותר נכון הבוב היה מקסים, מאד הצטערנו כשנמס.

חגים בילדות. בילדותי החגים במשפחתי המורחבת היוו מפגש חשוב מאוד. אז היו נפגשים אימי אחיותיה ואחיה וכל בני ביתם וגם נספחים, ההורים של הגיסים, והגיסות (אלו שהיו עדין בחיים) והאחיות של הגיסים והגיסות. כל חג היה חגיגה גדולה שהיה כרוך בהרבה הכנות כי השתתפו בו עשרות אנשים.

אבי, מנחם שמידט, נפטר כשהייתי בת שש וחצי. מאחר ולא הייתה לו משפחה קרובה, את כל החגים חגגנו עם משפחת אמי – גרטה לבית שטרן. אביה של אמי – סבי, נתנאל שטרן היה איש דתי, אבל דגל  – חייה על פי דרכך ותן לאחרים לחיות על פי דרכם. סבתי רוזה, הייתה הרבה יותר נוקשה וקפדנית. בבית סבי נערך כל שבת מניין וזאת מאחר וסבי היה נכה, לא נכה מלחמה אלא נכה מחלה. הייתה לו רגל מעץ. פעם רגל מעץ הייתה עשויה מבול עץ והייתה מאד כבדה וקשה היה להתנייע אתה, כך שסבי לא יכול היה להגיע לבית הכנסת ועל כן הקים לעצמו בית כנסת בבית שכלל ארון קודש וספר תורה עשויי קלף ולו שמלה וקישוטים ואפילו "אצבע" הייתה כדי לקרוא בעזרתה בספר.

מאד אהבתי את השבת. בכל ערב שבת סבי היה קורא לנכדיו, את הקטנים משיב על ברכיו, הגדולים עמדו בצמוד אליו והוא היה מברך אותנו:

לנכד: יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.

לנכדה: יְשִׂימֵךְ אֱלֹהִים כְּשָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

בערב היינו מסבים לשולחן ולפני הארוחה היה נערך קידוש: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם: וַיְכַל אֱלהִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיִּשְׁבּת בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּו אֲשֶׁר עָשָׂה….."

כשאני שומעת את השיר של עומר אדם "יום השישי" למרות שהוא שר את התפילה בנוסח הספרדי, דמעות חונקות את גרוני.

במוצאי השבת הייתי יוצאת עם סבא לחצר מביטים בשמיים ומחפשים שלושה כוכבים, סימן שהשבת הסתיימה ואפשר לעשות הבדלה. כשסבא היה מכין את כלי ההבדלה, נר שזור, בשמים, כוס ליין, וצלחת  אותי תמיד אחזה התרגשות גדולה האם יסכים במקום ביין להשתמש בקוניאק להבדלה. אם היה נעתר היינו זוכים להצגה מרהיבה. לאחר התפילה מכבים את הנר ביין או בקוניאק. כאשר הסכים להשתמש בקוניאק היינו מכבים את האור והנר הדליק את האלכוהול שנשפך כדי לכבותו. כל החדר היה מתמלא באור כחול, ירוק, צהוב, כתום. לי זה היה נראה תמיד כקסם.

בראש השנה, ביום הכיפורים ובערב פסח נהג סבי לעטות מין חלוק לבן על בגדיו שנקראה קיטל ולחבוש במקום את הכיפה השחורה הרגילה, מין כובע שפיצי לבן וזאת מאחר וסבי השתייך לאחד הזרמים החסידיים. מאחר והיה איש גבוה, בעל זקן מראהו היה מיוחד וחגיגי.

לקראת הפסח כל הבית היה כמרקחה, האמבטיה התמלאה בצלחות, כוסות וקערות זכוכית שהושרו במים לשלושה ימים לשם הגעלה, שזה ניקוי הכלים מהחמץ והכשרתם לשימוש בפסח. את הסירים והסכו"ם הרתיחו בדוד חשמל עד שהמים בעבעו נמרצות. מהבוידם הורידו את הסרויסים לפסח. בקיצור

הבלאגן חגג. בערב שקדם לליל הסדר נהג סבי לכרוך כמה נוצות שאסף בחצר מהתרנגולות שהיו בלול הקטן ואתם גרף פירורים מפינות החדר כדי לנקות את הבית מהחמץ. אנחנו הילדים נהגנו לעזור לו וצעקנו וצווחנו על כל פירור שמצאנו. היום בדיעבד אני בטוחה שסבתי פיזרה פירורים בפינות כדי שיהיה מה למצוא. הסדר שערך סבי היה גדול מאוד. כל הדודים, הדודות, בני הדודים, המחותנים, הגיסים והגיסות היו מגיעים. סבי היה מתיישב בראש השולחן כשכר גדול מאחוריו כדי שיוכל לשבת בהסבה כמצווה:

"הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין": קראנו את ההגדה מתחילתה ועד סופה. עשינו סדר כהלכתו, לא דלגנו ולא פסחנו על אף מצווה ומנהג. אנחנו הילדים התחרנו מי יאכל יותר ביצים קשות. רוב האנשים שהגיעו לסדר לא היו דתיים אך מכבודם של סבי וסבתי כולנו נהגנו תמיד בביתם לשמור מצווה קלה כחמורה ולכן כולם נשארו לישון. אנחנו הילדים, ישנו שנים שנים במיטה מה שנקרא ראש רגליים. זה לא היה נוח במיוחד אך כולנו חיכינו ליום זה כל השנה כי החוויה הייתה גדולה.

השנה כשישבנו בליל הסדר סבא אריה ואני לבד, בגלל הקורונה, נזכרתי בלילות הסדר הקסומים בילדותי ושמחתי שיש לי זיכרונות יפים כל כך.

במוצאי יום הכיפור היה נוהג סבי להתחיל בבניית הסוכה. ממחרת יום הכיפורים ועד חג הסוכות מלאנו את הסוכה בקישוטים, ושרשראות נייר. סבי נהג לתלות בסוכה דוגמית משבעת המינים בהם נתברכה ארץ ישראל. "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" (דברים, ח', ז'-ח').

כשנפטר סבי המשיך דודי מרטין במסורת וכולנו התקבצנו בחגים בביתו.

הנה סיפור אמיתי שבארץ ישראל של היום לא יכול היה להתרחש. כשאני חושבת על האירוע גם אני לא תמיד מאמינה שאכן כך זה היה.

סבא אריה ואנוכי עמדנו להתחתן בתאריך 20.6.1967. זה התאריך שנקבע. כמובן כשקבענו את התאריך לא שערנו ששבועיים קודם לכן תפרוץ מלחמה. סבא אריה שירת בצבא הקבע בחיל השריון. במלחמה שרת כסמ"פ בגדוד 79 בחטיבה 7 בפיקודו של שמואל גורודיש. המג"ד אהוד אלעד נהרג במעבר הג'ידי ובמקומו מונה למג"ד סגנו, חיים ארז.

המלחמה פרצה. בבית נשארנו הנשים, אמי, אחותי, חמותי לעתיד ואנכי. לא חשבנו על החתונה כל דאגותינו היו נתונים לגברים שבשדה הקרב. טלפונים סלולארים לא היו כך שכל המידע היה רק מעיתונים וחדשות. בעצם קיווינו שלא נקבל כל ידיעה אישית, כי ידיעה פרושה או מוות או פציעה קשה. ב- 19 ליוני בערב נשמעה דפיקה בדלת פתחתי את הדלת וראיתי גבר, קצין לא מוכר כולו מלא באבק פודרה, אבק מדבר שנטחן עד דק מהטנקים. אבק שחדר לשיער, לריסים, לבגדים, לכל מקום. לקח לי מספר שניות לגלות שמתחת לאבק מסתתר הבחור שאותו הכי רציתי לראות. סבא שלך. המג"ד חיים ארז ידע את תאריך החתונה והבטיח: אתה תיסע לחתונה! וכך היה.

התחתנו בחצר של הוריו של אריה. סבתא מרים וסבא צבי. היו נוכחים מספר מועט של בני משפחה, בעיקר נשים וזקנים. ריקודים לא היו (לאף אחד לא היה מצב רוח לרקוד) וגם צלם לא. בכל זאת אנו נשואים עוד מעט 54 שנה. אחרי שלושה ימים אריה חזר ליחידה, אבל לא זה הסיפור שברצוני לספר.

אחרי המלחמה אריה קיבל פלוגה בגדוד 195, סופח לגדוד 79 והתמנה למפקד המזח, הכפר וראס מסלה. הביתה היה מגיע אחת לשבועיים שלושה בנסיעה בג'יפ שהייתה אורכת כ- 7 שעות. בדרך עבר במוצבים אחרים על התעלה. כשהגיע הביתה היה עייף משבועיים של חוסר שינה ומתח רב. אלו היו נשואים בתשלומים.

באוגוסט 68 אריה פנה למג"ד חיים ארז וביקש חופשה לכמה ימים כדי שנוכל סוף סוף להרגיש נשואים. חיים אמר שלא ניתן לקחת כרגע חופשה אבל אולי במקום זה, שאני ארד למזח לשבועיים ויהיה לנו מאין ירח דבש. וכך היה, ירדתי לדרום בנסיעה, הגעתי למזח, תנאי המחייה היו קשים השינה הייתה בבונקר שהתקרה שלו הייתה עשויה מפסי רכבת ועליהם היו ערמות אדמה. פסי הרכבת פורקו מהמסילה מאיסמעיליה לעזה. לתקרה קראו  שכבת פיצוץ כי כשהמצרים מהצד השני של התעלה היו מפגיזים, התקרה הייתה עולה ויורדת מההדף. הבונקר שרץ עכברושים. ישנו על מיטות שדה מתקפלות מברזנט. האוכל היה בעיקר מנות קרב, אבל סוף סוף היינו ביחד. ב

משך היום כשאריה היה עסוק בענייניו אני שחיתי בלגונה והשתזפתי על רפסודה שהייתה עשויה משש חביות ומשטח עץ. כך עברו עלינו הימים בנעימים. לאחר מספר ימים נחטפו ע"י הקומנדו המצרי סא"ל ונהגו שהיו בסיור בין קנטרה למוצב טמפו.

קבלנו פקודה שלא אוכל להשאר לישון על המזח ושכל יום אחר הצהרים אצטרך לעלות לבסיס הטילים (נסיעה של למעלה משעה) ובבוקר אחזור למזח. ואכן בשעות אחה"צ המקודמות התייצב הריו (מן רכב צבאי) עם עוקב המים ולקח אותי לבסיס הטילים. הדרך הייתה ארוכה לא רק בגלל המרחק אלא גם בגלל תנאי הדרך. הרכב השמיע רעשים עם כל בור קטן בדרך, חשבתי שכל רגע הריו יתפרק לי מתחת לרגליים. למחרת העוקב הוריד אותי למזח עשה סיבוב בין כל המוצבים, חילק מים ואחה"צ שב לקחת אותי חזרה לבסיס הטילים. וכך ביליתי עוד כמה ימים ואז המצב נעשה מאוד מתוח והוחלט שאחזור הביתה. עליתי לביר גפגפה (רפידים) ומשם טסתי הביתה בסטרטוסקרוזר, מטוס שהכסאות בו היו מברזנט והטייס היה חייב לבדוק כל כיס אוויר. שמחתי כשהגעתי הביתה אמנם לבד אבל עם חוויה של פעם בחיים.

רקמת גובלן –רקמה משפחתית – סיפורו של חפץ

כשסבתא עדנה (אימא של אבא שלי) הייתה בערך בת שנתיים קרתה לה תאונה בבית. זה היה בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. סבתי גרה בעיר חיפה בדירה בת 2 חדרים בקומה הרביעית שאז נקראה קומה שלישית כי לקומה הראשונה קראו קומת קרקע (פרטר) והקומה מעליה השנייה נקראה הקומה ראשונה.

ביתם לא הייתה מכונת כביסה, כמו בהרבה בתים בתקופה ההיא. מעת לעת הייתה מגיעה כובסת ערביה, שהייתה מרתיחה מים באמצע המטבח בדוד פח חשמלי. על הרצפה הציבו קערת פח גדולה שנקראה פיילה, לתוכה גירדו במגרדת סבון, עליו שפכו את המים הרותחים וטבלו את הכביסה. בפיילה. על קרש, שהיה בדרך כלל מפח, שפשפו את הכביסה עד שהייתה נקייה. כל התהליך היה לוקח יום שלם וליום הזה קראו יום כביסה כי כל הבית היה בבלגן ואי אפשר היה לבשל במטבח אז בדרך כלל ביום זה אכלו כריך.

באחד מימי הכביסה אימא של סבתי (שאבא שלי קרא לה מאמא הגדולה כי אימא של סבא אריה נקראה מאמא הקטנה, בגלל שהייתה גם יותר צעירה וגם יותר נמוכה מאימא של סבתא עדנה), לא הייתה בבית ואביה של סבתי נח כי היה אחרי ניתוח קשה. סבתי הסתובבה בבית עם צעצוע מין כלב על גלגלים שסוחבים אותו בחוט (זכרו, סבתי הייתה אז בת שנתיים). וכך היא הסתובבה בכל הבית ומשכה את הכלב אחריה. כשהגיעה למטבח בו נעשתה הכביסה הכלב נתפש באחד הכסאות וסבתי הסתובבה ומשכה אותו כדי לשחררו. הכלב השתחרר והיא המשיכה ללכת אחרונית ונפלה לתוך דוד המים הרותחים. כמובן שהיא קבלה כוויות קשות מאוד בכל הגוף. ומצבה היה בכי רע,

הסבא רבא שלי, מנחם, הזמין אמבולנס ולקחו אותה לבית חולים שם טיפלו בה במשך חודשים רבים. סכויי ההחלמה היו קטנים אבל הרופאים לא הרימו ידיים עד שיצאה מכלל סכנה. במשך שנים לאחר מכן המשיכה סבתי לקבל טיפולים. הרופאים אמרו לאמה של סבתי שזה נס גדול שסבתי שרדה את הכוויה הקשה. במהלך כל התקופה הזאת אמה, הסבתא רבתא שלי, גרטה, ישבה לידה בבית החולים. מאחר והיו הרבה שעות ריקות היא העסיקה את עצמה ברקמה. היא רקמה ראש של כלב מאחר וסבתי אהבה מאוד כלבים. לסוג הרקמה קראו גובלן. במשך כל השנים הרקמה הייתה תלויה בביתה של סבתא גרטה עד שהלכה לעולמה. מאז התמונה תלויה בבית סבתי והתמונה מזכירה לכולנו את הנס שבזכותו אנחנו כולנו כאן.

ולי עדנה, הסבתא, התמונה מזכירה את ימי הכביסה, את הקרפיון שהיה שט באמבטיה החל מימי רביעי אחה"צ ועד יום חמישי כשאז הוא שט בסיר, את הבוילר שהיה צריך להדליק כל פעם שרצינו להתרחץ, את הטיולים בשבת על הכרמל עם אבי ואחותי, את שירי החזנות ששמעתי מחלונות השכנים בימי שבת בשתיים בצהריים. בקיצור הרקמה מזכירה לי את ילדותי, את בית אבא ואימא, את אחותי. ימים ואנשים אליהם אני לפעמים מאוד מתגעגעת.

געגוע למקום:

הרבה מהחגים ביליתי בדגניה א'. דגניה אם הקבוצות והקיבוצים נוסדה בשנת 1910. שניים ממיסדיה יוסף ברץ ומרים אוסטרובסקי ברץ היו דוד ודודה של דודי. בסוכות, חנוכה, פסח או בחופש הגדול נסענו לדגניה. הדרך לדגניה הייתה מקסימה. בדרך כלל נסענו דרך ועדי ערה, הכביש התפתל בין כפרי הערבים של המשולש. בזמנו הדרך הייתה מסוכנת לכן אחרי שעה ארבע אחה"צ עדיף היה לנסוע דרך ואדי מילק אז ראינו את שפיה והברוש הכי יפה בארץ ואת בת שלמה, יישוב שכאילו קפא בזמן. הדרך לדגניה הייתה ארוכה, הכבישים היו פחות טובים וגם המכוניות היו פחות מהירות  לכן היו לנו סימנים בדרך אחרי ואדי ערה מחכים לצומת מגידו ואז מגיעים לכביש הסרגל, כביש ישר כסרגל באורך כ- 7 ק"מ שבסופו מגיעים לעפולה בירת העמק.

לפני שמגיעים לעפולה הרמנו את עינינו וחיפשנו באופק את גבעת המורה. מעפולה המשכנו מזרחה ציון דרך נוסף מימיננו, הר התבור. עוד מעט נגיע לירידות לכיוון הכנרת .מתחילים לרדת בפיתולי הכביש והופ הנה, הנה רואים את הכנרת. "כנרת, כנרת שלי ההיית או חלמתי חלום". לפעמים בשבתות היינו עוצרים בטבריה, יושבים על המזח במסעדה ואוכלים דגים. כן טבריה, טבריה של פעם עם המזח שכשהכנרת הייתה עולה על גדותיה היה מוצף כולו.  ואז היינו מגיעים לקבוצת כנרת  ומשם עוד כמה דקות מגיעים לפיתול של הגשר שעובר מעל שפך הירדן  והנה הכניסה לדגניה עם הטנק. הטנק הוא טנק סורי מסוג רנו, שהצליחו לעצור במלחמת העצמאות לפני הכניסה לקיבוץ.

סיפור זה נחשב לאחד מסיפורי הגבורה של מלחמת העצמאות. סוף סוף לאחר שעות של נסיעה הגענו לדגניה. יוצאים מהרכב מחלצים את העצמות וישר רצים לרפת כי את מרים, מרכזת ענף הרפת, תמיד אפשר היה למצוא ברפת. תמיד קבלה את פנינו בכוס חלב חמימה שזה אך נחלבה. איזה טעם היה לחלב, חלב, חלב, לא מפוסטר ולא מעוקר – אף אחד לא פחד ממיקרובים ועל שחפת מי חשב. בדרך החוצה חטפנו חתיכת אבקת חלב שהיו מערבבים במים ומגמיעים את העגלים. את אבקת החלב מצצנו והחזקנו בפה עד שנמסה, היא הייתה מתוקה וטעימה.

הבית של משפחת ברץ היה קטן מאוד 2 חדרים קטנים ופינת מטבח. ילדיהם של הברצים לא גדלו בבית. אז, בקיבוצים הייתה לינה משותפת והילדים גרו בבית הילדים כך שלא היה צורך בחדרי ילדים בבית. גם את הארוחות אכלו בחדר האוכל. המטבחון או יותר נכון פינת מטבח, היה כדי לחמם מים לתה או קפה. במהלך הימים ששהינו בדגניה נהגנו להתהלך במשק חופשיים, יחפים ומאושרים, ליקטנו מהרצפה תמרים שגדלו ברחבי הקיבוץ, שחינו בכנרת רק שהמקום היה מאוד מסוכן. תמיד הזהירו אותנו שהכנרת מתעתעת רגע היא מלטפת ומתרפקת וברגע הבא היא כועסת וסוערת ובשפך הירדן הזרימה אז הייתה מאוד חזקה כי הסכר כמובן היה פתוח. האכילה בחדר האוכל הייתה חוויה בפני עצמה. אמנם האוכל לא היה טעים כמו בבית אבל המבחר היה הרבה יותר גדול וגם אף אחד לא הכריח לגמור את מה שיש בצלחת.

כשהגיע הזמן לנסוע חזרה הביתה כבר היינו מתחילים לתכנן את הפעם הבאה שנגיע לקיבוץ. בדרך בחזרה כשהגענו למעלה הצצנו אחורה כדי להעיף מבט אחרון בכנרת. לאחר מכן אפשר היה להניח את הראש על משענת הכיסא ולישון כל הדרך עד הבית. הגעגוע שלי הוא למקום יפה, מקום בו היה ערך לעבודה. פשטות החיים, ושמחת חיים.

געגוע לחברת ילדות

הגעתי למקום חדש בכיתה ד'. ההשתלבות הייתה לא קלה. כולם היו מגובשים כבר מהגן. בכל זאת לאחר מספר חדשים מצאתי חברה. חברה אמיתית. מעולם לא רבנו, מעולם לא היינו ברוגז, מעולם לא היו ביננו מתחים. היו לה חברות נוספות וכן גם לי אבל היא הייתה מיוחדת. היא גרה לא רחוק ממני. מרחק הליכה של 5 דקות. ברוב הבקרים, בדרכי לבית הספר, עברתי דרך ביתה. נכנסתי וחיכיתי לה עד שגמרה לשתות את הקפה החם, המבושל על בסיס חלב, שאמה אסתר, הכינה כל בוקר והגישה לה ולאחותה הקטנה רותי למיטה. אחר כך הגיע טקס הסירוק. חברתי הייתה מתיישבת על הכיסא ואימה מאחור עם מברשת מסרקת את שערה הארוך וקולעת צמה. לאחר מכן צעדנו יחדיו לבית הספר. בדרך עברנו בשדה בור שפרח בפרחי בר: חרדלים, צבעונים, תורמוסים ועוד. גם פטריות לקטנו בשדה. למדנו באותה כיתה, היא הייתה תלמידה מצטיינת אני תלמידה טובה. היא הייתה רגועה ושקולה אני אש וגופרית תמיד פרועה, תמיד יחפה רוכבת על אופני ברוח, מגלגלת חישוק של אופניים עם חוט ברזל מלופף. אני משחקת ים אדמה עם סכין, היא מנגנת בפסנתר.

בימי שישי בדרך למסיבות הכיתה הייתי עוברת בביתה, לא חשוב עם המסיבה נערכה בכיוון שלה או שלי. אמה הייתה ממלאת את כיסינו בבוטנים שאך זה קלתה בתנור. אכלנו אותם חמים ופריכים כל הדרך עד למסיבה. החברות שלנו נמשכה עד סוף התיכון למרות שבשנים האחרונות של התיכון עברה לבית ספר אחר. לאחר מכן הלכה לצבא ולאוניברסיטה והקשר התרופף אבל בכל זאת שמרנו על מפגשים מעת לעת. ואז נסעה לארה"ב. כשחזרה עם בחיר ליבה הזמינה אותי לחתונתה. כמובן שהגעתי. הם התיישבו בנתניה ואנחנו בגנות. המרחק עשה את שלו. החיים גם כן, עבודה, ילדים, משפחה. נפגשנו עוד מספר פעמים, שוחחנו בטלפון אבל זה נגמר.

הזוית האישית

סבתא עדנה: אני כמספרת למדתי כמה חשוב לספר לנכדים, לדורות הבאים על העבר, מאין באנו, מי אנחנו, מה הערכים שלנו, מה חשוב לנו כמשפחה. כשאני הייתי ילדה לא דיברו, לא סיפרו. חסר לי הרבה מההיסטוריה המשפחתית בעיקר מהתקופה ומהשנים הראשונות בארץ, כיצד הסתגלו למקום החדש. מה היו הקשיים וכיצד התגברו עליהם?. אני מאחלת לנועה, נכדתי היקרה והאהובה, שתדע למצות את היכולות שלה, שתלמד להיות מאושרת עם מה שיש. ושתדע להעריך את משפחתה כי משפחה זה לא משהו מובן מאליו.

נועה: לסיכום התכנית, אשמח לשתף אתכם בחוויותי: ראשית, למדתי רבות על סבתי ועל עברה. החוויה המשותפת שעברנו תוך כדי מגבלות הקורונה, קרבה ביננו והעמיקה את הקשר המיוחד שלנו. במהלך המפגשים זכיתי להחשף לסיפורים מרתקים ומרגשים שילוו אותי כל חיי ומהווים חלק מהמורשת המשפחתית שלי. ברצוני להודות לסבתי שנטלה חלק פעיל בתכנית חשובה זו, לתמי חן מורתי היקרה על הובלת תכנית הקשר הרב דורי ולאריאלה על התמיכה. אני רוצה לאחל לסבתי בריאות רבה, שתמיד תדע להינות ושתמשיך להיות מאושרת. הכי חשוב שתמשיך להיות הסבתא הכיפית שהיא.