מאגר סיפורי מורשת

שמי מוריס, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

נולדתי בבלגיה, בתאריך 9.10.1939 באנטוורפן, חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. ההורים שלי הם שרה ויהודה גליק. ושניהם ילידי רומניה.

הגרמנים פלשו לבלגיה בחודש מאי 1940, כאשר הייתי בן 7 חודשים. הוריי ברחו מן הגרמנים אל הגבול עם צרפת אבל היו חייבים לחזור לאנטוורפן. בחודש אוגוסט בשנת 1942 לקחה אותי אמי לבריסל אל משפחת ואנדנסטוק, הגויים שהסתירו אותי עד סוף המלחמה. ההורים שלי נעצרו על ידי הגרמנים ונשלחו למחנה אושוויץ-בירקנאו. אמי מתה שם בחודש דצמבר בשנת 1943. אבי שוחרר ממחנה בוכנוולד על ידי האמריקאים בחודש מרץ 1945, לשם הגיע לאחר ״צעדת המוות״. אבא חזר לבריסל אל משפחת ואנדנסטוק כדי לאסוף אותי. הוא היה רזה כשלד וכשראיתי אותו נבהלתי נורא וברחתי.

אני עם הוריי

לאחר מספר חודשים, כשאבא הבריא, עברתי לגור איתו. מכיוון שאבא היה חייב לחזור לעבוד ולהתפרנס, הוא הכניס אותי לפנימייה. בפנימייה הייתי אומלל מאוד. למזלי, בסופי שבוע אבא היה אוסף אותי, ובילינו את סוף השבוע יחד.

יום שישי אחד חזרנו הביתה מאוחר ובעלת הבית רצה לקראתנו והודיעה שממתינה לנו אורחת. אז עלתה מאחוריה אישה חיילת, שחשבתי שהיא חיילת אמריקאית. כשהיא ראתה אותי קראה לי "מוישלה" וחיבקה אותי חזק. אחר כך חיבקה את אבא ושניהם פרצו בבכי.

אני בגיל 3

בבוקר אבא העיר אותי. החיילת הייתה לידו ואבא אמר "תראה מוריס, זאת אמא שלך, הלן." האמת היא שאמי שרה נפטרה במלחמה אבל אני לא ידעתי. הלן הייתה אחותה של שרה אמי. הלן ואבא התחתנו אצל רב בבריסל. מעט אחרי שהלן הגיעה, הם הוציאו אותי מן הפנימייה ועברתי לבית ספר רגיל ליד הבית בבריסל. בחודש אפריל בשנת 1947 נולד אחי הצעיר צביקה.

סיפור העליה שלי לארץ

בשנת 1950, כאשר הייתי בן 10, לפני פסח, עלינו לארץ באנייה "קדמה". נסענו מבריסל לפריז ומשם למרסיי, עיר הנמל בדרום צרפת. הגענו לנמל חיפה. זה היה מראה מדהים, לראות את הר הכרמל מהים. הכרמל היה ירוק, הים כולו כחול ובניהם העיר חיפה כולה לבנה. באולם המכס דיברו באלף שפות אבל לא הבנתי אף אחת, ובעברית – אף לא מילה אחת.

הוריי רשמו בתעודת זהות את שמי ׳משה׳, למרות שקוראים לי מוריס. אני לא אהבתי את השם משה. ורק אחרי כ-40 שנה שיניתי את שמי באופן רשמי חזרה למוריס. את סדר פסח עשינו אצל דודי אפרים בירושלים. אחרי הפסח שמו אותי ואת אחי צביקה בקייטנה אצל משפחה בכפר שמריהו. למזלי בכפר שמריהו האנשים דיברו גרמנית ויידיש. מכיוון שלא דיברתי עברית. התחלתי לאט-לאט לדבר יידיש. בסוף הקיץ חזרנו צביקה ואני לדירה שהוריי שכרו בפתח תקווה. זה היה חודש לפני תחילת הלימודים ועדיין לא דיברתי עברית.

אני עם כיתתי

הורי מצאו לי מורה פרטית שהגיעה כל יום אלינו הביתה, ולימדה אותי שעה אחת עברית ושעה פסנתר. כשהתחילו הלימודים כבר דיברתי עברית, אבל פסנתר לא המשכתי. מה שגיליתי לאחר מכן הוא שהמורה שלי הייתה עולה חדשה מצרפת, ויחד עם עברית אימצתי את המבטא הצרפתי שלה.

בבית הספר, בכיתה ה'1, נדמה היה לי שכל הילדים צברים, למרות שחלקם הגדול היו עולים חדשים כמוני. הם כולם דיברו בביטחון מלא ובקול רם ונכנסו כל הזמן האחד לתוך דברי השני. גם בספורט לא הצטיינתי. כבר במשחק כדורגל הראשון נפלו המשקפיים שלי ונשברו לרסיסים. דודי אפרים מירושלים גילה שאם ממצמצים, הראיה משתפרת מעצמה ואין יותר צורך במשקפיים. במשך 3 שנים ישבתי בשורה הראשונה של הכיתה ומצמצתי. לאחר 3 שנים, כאשר הגעתי לבלגיה, גיליתי שהמשקפיים שלי עלו בשלושה מספרים.

בר מצווה, בלגיה ואנגליה

אבי לא היה בבר מצווה שלי, הוא נסע באנייה לבלגיה בניסיון לגייס כספים למחצבה שהקים ליד ראש העין. הוא התכוון לחזור לבר מצווה, שהייתה בחודש אוקטובר בשנה 1952, אך הוא לא הספיק. לאחר הבר מצווה, אמי ואחי צביקה נסעו גם הם לבלגיה. נשארתי בארץ עד סוף שנת הלימודים. דוד ודודה שלי עברו לגור איתי עד הקיץ. בקיץ שנת 1953 טסתי בפעם הראשונה במטוס לבלגיה והצטרפתי גם אני למשפחתי. כשהתחילה שנת הלימודים נרשמתי לבית ספר 'תחכמוני' באנטוורפן. לא אהבתי את בית הספר החדש, בעיקר בגלל שהילדים היו מאוד 'סנובים'. ביקשתי מהורי לעבור לפנימייה באנגלייה, כדי ללמוד אנגלית ולהתקדם בלימודים. בקיץ נסעתי עם ההורים לאנגליה והתקבלתי לפנימייה יהודית בשם "כרמל קולג'". הלימודים היו ברמה מאוד גבוהה והשקעתי הרבה בלימודים.

אחד הדברים המיוחדים ב"כרמל קולג'" היה, שחמישה ימים בשבוע הייתה הפסקת צהריים ארוכה וכל תלמיד היה חייב לעסוק בענף ספורט אחד לפחות. בקריקט לא הבנתי אפילו את כללי המשחק, בכדורסל הייתי איטי מדי ובכדורגל בעטתי תמיד בכיוון הלא נכון. בסופו של דבר צרפו אותי לנבחרת החתירה.

אני כחותר ב׳כרמל קולג׳

לאורך כל השנה התאמנו כמעט יום-יום על נהר התמזה שזרם ליד בית הספר. יום חורף אחד, קר, עם רוח חזקה וגלים גבוהים, התמלאה הסירה שלנו מים. המדריך, מהגדה, צעק לנו לנטוש את הסירה ולשחות לחוף. מי הנהר היו קפואים, נבהלתי וכמעט טבעתי. המדריך קפץ למים והוציא אותי משם. אחרי ההרפתקה הזאת, יומיים לאחר מכן חזרנו להתאמן כאילו לא קרה כלום.

לאחר שנתיים בכרמל קולג' החליטו הוריי שמספיק. חזרתי לאנטוורפן, התכוננתי לבחינות הבגרות, והתכוונתי להתחיל בלימודי אדריכלות. את הבחינות עברתי אך בלימודי אדריכלות לא המשכתי. מכיוון והייתה לי גם אזרחות בלגית, שירתי שנה בצבא הבלגי. אחר כך, בשנת1961 חזרתי לארץ ושירתי בצה"ל בחיל המודיעין. לאחר הצבא התחתנתי עם חברתי שהכרתי בצבא ושוב ירדתי לבלגיה. באנטוורפן התחלתי לעבוד עם אבי ביהלומים. וכעבור שלוש שנים, בסוף שנת 1966, חזרתי לארץ עם אשתי סילבי ותינוקת חמודה בשם נטלי.

הזוית האישית

יאיר: היה לי כיף ולמדתי על חיי המבוגרים, גם על היותם ילדים. למדתי שלא כל מי שעלה לארץ נשאר בה, למדתי על דרכים שונות של העלייה לארץ, היה לי כיף להיות בחברתו, נהניתי בסיור של בית התפוצות למרות שהייתי כבר בביקור, נהניתי מהדברים שלא הכרתי.

מוריס: הייתה חוויה ממש מרגשת. הילדים כל הזמן שאלו שאלות ואם היו נותנים להם, היינו ממשיכים עד היום לספר את הסיפור.

נועם: נהניתי מאוד מהאינטרקציה עם מוריס, למדתי המון על חייו ועל כללי דקדוק רבים, למדתי המון מבית התפוצות בדרך חוויתית ומהנה. אני מקווה שהקשר הרב דורי יהפוך למסורת בבית ספרינו.