מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה יהושע,  אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, שיר יהושע לה סיפרתי על סבי וסבתי, סבא רבא וסבתא רבתא שלה:

סבא יחיא (סלם) מדמון

סבי יחיא נולד בתימן בשנת 1915 בעיר "אב" שבצפון מרכז תימן. סבי הוא בן שני לאמו ובן ראשון לאביו. סבי גר בבית הבנוי מחימר שבנה בעצמו. שמות הוריו היו סאלם (שלום), בתימן נוהגים לקרוא לבן בשמו ואחר כך בשם אביו, ושם אמו עשירה. תאריך הולדתם ומותם לא ידועים.

סבי גדל כיתום אצל בני משפחתו השונים ברחבי תימן. עיקר הלימוד בתימן היה בנושא לימודי קודש. סבי למד לקרא ולכתוב ב"חדר" אצל "המורי". חוסר האמצעים בתימן גרם לכך שכל מספר תלמידים למדו בספר אחד, דבר שהקנה להם מיומנות בקריאה מהירה, מכל כיוון של הספר ולימוד חלקים רבים בעל פה. התקדמות התלמידים בתימן נקבעה ע"י ה"מורי" ובכל שלב שהתלמיד גילה ידע התקדם לשלב גבוה יותר. השלבים היו: לימוד אותיות, קריאת מילים, פסוקים, קריאת פרשת שבוע, תרגום אונקלוס, קריאת הפטרה, משנה גמרא, זוהר, הלכות שחיטה ועוד.

בהיותו נער עסק סבי בסחר למחייתו ולשם כך נדד מכפר לכפר מעיר לעיר דבר זה הקנה לו לימוד מנהגים שונים מכל מחוזות תימן. בתימן סבי דיבר בשפה תימנית שהייתה מהולה בשפת המקרא.

סבי נשא לאישה את רעייתו הראשונה בתימן ונולדה להם בת אחת שנפטרה בתימן. סבי עלה לארץ ישראל בעליית  "מרבד הקסמים" בתאריך 28.8.1949 עם אשתו הראשונה רומיה. המקום הראשון שהגיעו אליו העולים היה מחנה עולים ראש העין מחנה ב'. לאחר מכן הועברו העולים למחנה עולים בעתלית.

במהלך תקופה ראשונה בארץ התגוררו כל עולי תימן באוהלים, וכל אחד חיפש תעסוקה לפרנסתו. את האוכל קיבלו בחלוקת מנות יומיות. סבי וסבתי התחתנו בעיר פתח תקווה בתאריך 15.1.1950 (כ"ט לחודש מר חשוון התש"מ. כשנקלטו בישראל ונשאלו לתאריך לידתם לא ידעו מהו התאריך ולכן הפקידים בארץ קבעו תאריך לידה (שנת לידה בלבד) לכל עולה. התאריך נקבע עפ"י ראות עיני הפקיד. לכולם נקבע שנת לידה 1924. לימים התברר שחלק מהעולים יצאו לפנסיה בגיל צעיר מאוד או מבוגר מאוד עד כדי גיחוך שבן יצא לפנסיה לפני אמו.

לאחר נישואיהם עברו סבי וסבתי לעיר "עכו" הם גרו בצריפים כאשר כל משפחה קיבלה רבע צריף  שכלל חדר ומטבח. תקופה זו נקראת בארץ "כתקופת הצנע". בתקופה זו חילקו כל מוצרי הצריכה רק ע"י תלושים ולא הייתה  אפשרות לקנות יותר מהקצבה שחולקה. סבי וסבתי גרו ברבע צריף ובשנת 1957, עברו לגור בביתם ברחוב אליהו גולומב 20, בו הם גרו עד שנפטרו. סבי עסק בבניית הארץ, בסלילת כבישים, בנטיעת פרדסים.

לאחר כשנתיים הצליח להתקבל לעבוד במפעל לייצור צבעים "אסקר" כעובד ייצור שרובו היה בני קיבוצים של השומר הצעיר. שם עבד כ- 30 שנה, במקביל עסק בעבודות נוספות כהשלמת הכנסה תוך כדי שילוב ילדיו בתחומים השונים בהם עסק.

בגיל 55 סבי הגיש בקשה להכרה בשינוי גילו. לאחר בדיקה בית המשפט בעכו החליט להעלות לו את הגיל ב 10  שנים ולמעשה יצא לפנסיה מיידית ממקום עבודתו. סבי חזר לעבוד במפעל "אסקר" בתפקיד משגיח כשרות במטבח העובדים.

אחת המידות הגדולות של סבי היא עזרה לזולת והכנסת אורחים. לקראת סוף השבוע היה סבי מבקר במוסדות לחינוך מיוחד ופנימיות ילדים. היה מביא להם ממתקים משוחח איתם, מלמד אותם קצת תורה ובדרך זו יכול היה לזהות את הילדים שנזקקו לתשומת לב מיוחדת ואותם היה מארח בשבתות וחגים בביתו. ילדים אלו גדלו והתחתנו. כיום הורים וסבים לילדים גאים שלא שוכחים את המעשים שאבי עשה למענם ושמרו אתו על קשר רציף. בכל חג היו מתקשרים לאחל חג שמח והיו מזמינים אותו לאירועים משמחים של בני משפחתם.

סבי היה ידוע כמכניס אורחים וכל אורח שהיגיע לבית הכנסת או לשכונה שבה גר נהג סבי להזמין לארוחת שבת. כשסבי היה שומע שאדם נמצא במצוקה כלכלית או נפשית היה נזעק לעזור לו בכל דרך אפשרית אם על ידי גיוס כספים או שחרור בחתימת בערבות.

סבתא נעמה (נעומי) מדמון (חסן)

סבתי נולדה בשנת 1924 בעיר "ירים" שבתימן. לסבתי היו אח ואחות: סעדה ז"ל ויחיא ז"ל שמות הוריה של סבתי חנה מורי ז"ל ויהודה חסן ז"ל. סבתא התיתמה בגיל שבע מאביה ומאמה התיתמה בגיל תשע.

הערבים בתימן רצו לאסלם את היתומים הרווקים, ולכן כשהגיעה סבתא לגיל עשר חיתנו אותה עם אדם, שלא הכירה. לאחר שלושה חודשים, סבתי ברחה ממנו והלכה לגור אצל אחיה. אחיה הגדול היה כאביה ושמר עליה.

בשנת 1948, טס מעל עירם מטוס שזרק כרוזים עם התמונות של בן גוריון שבהם היה רשום שאפשר לעלות לארץ ישראל. כל היהודים שמחו והתרגשו מההודעה והתחילו למכור את כל רכושם תמורת סכומים מוזלים. הם הלכו כחודש ימים מהעיר "ירים" למחנה עולים "עדן" לקראת העלייה לארץ ישראל. שם חיכה להם המטוס שהטיס אותם לארץ ישראל. לפני שעלו למטוס אמרו להם להשאיר את כל התכשיטים מזהב ומכסף בתימן, אם יעלו עם זה לא יוכלו לטוס לארץ.

כשהגיעו לארץ נחתו בנמל התעופה בן גוריון, כשירדו מהמטוס נישקו את אדמת הארץ ובכו משמחה. משם הועברו לראש העין למחנה ב' לתקופה קצרה ולאחר מכן לעתלית שם חיו באוהלים. הממשלה סיפקה להם מזון ושמיכות.

סבתי היתה נכה בשתי ידיה בשל חוסר ידע בטיפול שהיה בילדותה כשנשרפה ממים חמים שנשפכו על ידיה, למרות נכותה הקשה של סבתא, היא לא התעצלה והתגברה על נכותה ותפקדה כעקרת בית למופת. גידלה לבדה חמישה ילדים ועסקה בכל עבודות הבית: ניקיון, בישול, אפיה, סריגה ועוד.

סבתא הייתה ידועה כמכניסת אורחים. כל אורח שהיה מגיע לשכונה היה מתארח אצלה ואוכל מכל טוב שהכינה.  סבתי הייתה מהנשים שתפקידם היה לשמח בטקסי חינה חתנים וכלות. וגם הייתה מקוננת כשמישהו נפטר הייתה שרה שירי קינה. סבתי לא למדה קרא וכתוב בתימן וכשהתחיל פרויקט "תהילה" התחילה ללמוד קריאה וכתיבה במסגרת חינוך מבוגרים בפרויקט בעכו. בפרויקט שוחחו איתם על אקטואליה יומית, מה קורה במדינה ובעולם? היא הייתה מנויה לעיתון "שער". סבתא אהבה לטייל במסגרת הפרויקט, שם פגשה נשים כמוה בגילה שלא ידעו קרא וכתוב. סבתא הייתה בפרויקט  זה במשך עשר שנים ולא פיספסה מפגשים, כי זה היה מאוד חשוב לה והיא אהבה את הלימוד.

הזוית האישית

סבתא שרה: הקשר הרב דורי הינה תכנית לדור העבר, ההווה ודור ההמשך!!!